תלמיד יקר, תלמידה יקרה,
אלה ימים לא רגילים. שוב אתם נכנסים בשערי בית הספר מלאי תקוות וחששות (או לפחות מייחלים לעשות זאת כשהשביתה תסתיים); שוב רוקמים תוכניות ומגדירים יעדים, וכמובן גם רוצים לפגוש חברים וחברות; ושוב אנחנו - כלומר, המבוגרים - לא מצליחים לספק לכם ולכן את הזכות לפתוח שנה נורמלית אחת, ככל בני ובנות גילכם ברוב המדינות המתוקנות בעולם. למרבה הצער, ה- 1 בספטמבר 2024 לא ייזכר כיום שבו עליתם לכיתה י', יא' או יב', אלא כאחד הימים העצובים ביותר במלחמה קשה, שסופה לא נראה באופק. ראוי שנבקש מכם סליחה על כך, אבל, אתם יודעים, מי שהיו אמורים לעשות זאת - שר החינוך וראש הממשלה - עסוקים הרי בדברים חשובים אחרים כרגע, כמו שימור הקואליציה, חלוקת כספים לחרדים, ומתן לגיטימציה לנערי גבעות פורעים. בינינו, לקיחת אחריות היא ממילא לא הצד החזק שלהם.
אני מקוה שבבית הספר שבו אתם לומדים הצליחו לרומם קצת את האווירה, למרות הכל. אני מקוה שהצליחו לנסוך בכם מידה סבירה של בטחון, אחווה, שותפות גורל. אני מקוה שהיו קשובים לקשיים שלכם, ולא טיאטאו את הדאגות מתחת לשטיח. אני מקוה שהיתה שם חגיגיות ואפילו שמחה - שמחה אמיתית, מוצדקת, כזו שיש לשמר ולהעצים גם בימים קשים.
שוב אתם נכנסים בשערי בית הספר מלאי תקוות וחששות; שוב רוקמים תוכניות ומגדירים יעדים, וכמובן גם רוצים לפגוש חברים וחברות; ושוב אנחנו - כלומר, המבוגרים - לא מצליחים לספק לכם ולכן את הזכות לפתוח שנה נורמלית אחת, ככל בני ובנות גילכם ברוב המדינות המתוקנות בעולם.
אבל הייתי רוצה לקוות למשהו נוסף: הייתי רוצה לקוות שבבית הספר שלכם דיברו איתכם ואיתכן גם על אזרחות. ואני לא מתכוון לדיבורים על גיוסכם העתידי לצה"ל, או על מעורבותכם במיזמי שירות לאומי, אלא על אזרחות במובן הדמוקרטי של המונח: כלומר, על השוויון בפני החוק; על חופש הביטוי; על החירות; על זכויות האדם; ועל החובה - כן, החובה - להיות ביקורתיים כלפי מנגנוני הכוח של המדינה.
לצערי, אני משער שלמעט בתי ספר בודדים, דבר מזה לא נאמר לכם. לא משום שאין לכם מורים טובים - ברור שלרבים מכם יש מורים מעולים ומסורים, משכמם ומעלה - אלא משום שאנחנו, ואתם, חיים במדינה שהדמוקרטיה בה, מבחינה מהותית, היא קרום דקיק המכסה בקושי על כוחות געשיים אנטי-דמוקרטיים חזקים. בעבר הקרום הזה היה עבה יותר, יציב יותר, אך הוא הולך ונחלש. וכאשר חברה מתמודדת עם קיטוב הולך וגובר מבית, ואיום מתעצם מבחוץ, הסכנה לקריעת הקרום הזה נעשית מוחשית יותר ויותר מיום ליום. במציאות הזו, גם למורים טובים, בעלי תודעה אזרחית הומניסטית מפותחת, לא קל להתבטא. ומלבד זאת, יש מי שמרוויח מכך שלא מדברים אתכם על אזרחות, ותכף נגיע אליו.
המדינה היא רק כלי; היא לא קדושה
בתרבות האמריקאית זכורים דבריו המפורסמים של הנשיא קנדי המנוח: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות עבורך, שאל מה אתה יכול לעשות עבור המדינה" (תוכלו לקרוא על כך כאן). בלי להיכנס יותר מדי לפרטים היסטוריים, ברור למדי שקנדי לא התכוון לומר שהמדינה מעל הכל. זה היה עידן אחר, נאיבי יותר. קנדי לא היה פאשיסט, ודבריו בהקשר זה נועדו בעיקר לעודד אנשים ונשים לעשיה משותפת למען עתיד טוב יותר לארצות הברית ולעולם כולו, בין היתר באמצעות קידומם של ערכים דמוקרטיים נעלים. אבל באוזניים ישראליות, שרגילות גם כך לייחס משמעות רבה לתרומת הפרט למדינה, משפטים כגון אלה - שנוכחים כאן כמעין ברירת מחדל אידיאולוגית גם בלי שינוסחו במפורש - עלולים להיות מסוכנים מאוד.
הייתי רוצה לקוות שבבית הספר שלכם דיברו איתכם ואיתכן בפתיחת שנת הלימודים על אזרחות במובן הדמוקרטי של המונח: כלומר, על השוויון בפני החוק; על חופש הביטוי; על החירות; על זכויות האדם; על החובה להיות ביקורתיים כלפי מנגנוני הכוח של המדינה. לצערי, אני משער שלמעט בתי ספר בודדים, דבר מזה לא נאמר לכם.
חשוב להדגיש בהקשר זה את ההבדל בין המושג 'חברה' למושג 'מדינה': דבר אחד הוא לעודד אתכם לתרום לחברה; דבר אחר לגמרי הוא לעודד אתכם לתרום למדינה. חברה היא פשוט האנשים והנשים שסביבכם, במעגלי קיום הולכים ומתרחבים - מהמשפחה והחברים הקרובים, דרך תושבי מדינתכם, ועד העולם כולו (כן, גם ה'גויים'); מדינה, לעומת זאת, היא מסגרת ארגונית שבאמצעותה קבוצות אנשים, מזה אלפי שנים, מגדירות את זהותן, מסדירות את חוקיהן, ומבהירות את יחסיהן הפנימיים והחיצוניים מול עצמן ומול קבוצות אחרות.
עזרה לחברה - למשל, פעילות למען אוכלוסיות מוחלשות - היא מעשה ראוי, וזכות, ולעתים חובה; הוגי דעות שונים, יהודים ולא-יהודים, היו מגדירים אותה בנסיבות מסוימות אפילו כחובה קדושה. המדינה, לעומת זאת, אינה קדושה, ואסור שתהיה כזו. המדינה היא כלי בלבד (אני יודע שעבור אלה מכם שמתחנכים או מתחנכות בחינוך הממלכתי-דתי המשפט האחרון עלול להיחשב לכפירה, ובהמשך אשוב לכך). הכלי הלא-קדוש הזה נועד לשרת אתכם - ולא להיפך; ולשם כך עליו להצליח לספק לכם צרכי יסוד: בטחון, חינוך, רווחה, ועוד. לצערנו, במדינת ישראל, זה לא בדיוק מה שקורה.
המדינה אינה קדושה, ואסור שתהיה כזו. המדינה היא כלי בלבד. הכלי הלא-קדוש הזה נועד לשרת אתכם - ולא להיפך.
למעשה, זמן רב מדי הורגלנו - והרגלנו אתכם ואתכן - לחשוב על המדינה כעל יעד, כעל מושא לתשוקה קולקטיבית, כעל גוף חי שכולנו חייבים לעשות למענו הכל, ואף למסור את נפשותינו. בתקופות מסוימות בתולדות מדינת ישראל - מדינה צעירה למדי, בסביבה עוינת וקשוחה - היו רגעים שבהם האידיאל הזה היה אצילי ואולי אפילו מוצדק. אלא שמרוב נכונות להקריב שכחנו בינתיים את שיעורי האזרחות - לא רק בבית הספר, אלא גם בחיים הבוגרים - ודחקנו אותם לקרן זווית. התוצאה היתה קיצונית מדי, ולגמרי לא מאוזנת: שִׁינַּנּוּ לכם בלי הרף כמה חשוב לתרום ולתרום ולתרום, הראינו לכם תמונות של נופלים בחדרי זכרון, הצבנו דגלים בכל מקום, אבל לא הדגשנו מספיק כמה חשוב שתהיו ביקורתיים; כמה חשוב שלא תקבלו דבר כמובן מאליו.
צייתנות אינה אזרחות טובה
את השלכותיו של התהליך הזה גילינו בשנתיים האחרונות בדרך הקשה, על נשמתנו הפצועה ובשרנו שותת הדם. לא רק בשנת המלחמה המחרידה, אלא גם בשנה הארורה שקדמה לה - שנת ההפיכה המשטרית, שבה ממשלת ישראל הכריזה מלחמה על הדמוקרטיה, כלומר עלינו, על כולנו, גם עליכם ועליכן; שנה שבה נאלצנו פתאום להיזכר מחדש מה הן בדיוק שלוש רשויות, מדוע האיזון ביניהן חשוב, מהם חוקי יסוד, מהי 'סבירות', ומהו תפקידם של יועצים משפטיים ושל שומרי סף. לזכותנו יאמר שלמדנו היטב (אגב, זה גם היה מעניין): מאות אלפי אנשים יצאו לרחובות מדי מוצאי שבת, ולפעמים גם באמצע השבוע, וזעקו 'דמוקרטיה' מדם ליבם.
אבל האמת היא - אם יורשה לי להיות ביקורתי לרגע - שקצת חסרתם לנו שם. מרבית המפגינים היו בני שלושים ומעלה; רבים מהם קשישים ממש (תופעה מרגשת כשלעצמה). היו גם לא מעט צעירים וצעירות בשנות העשרים לחייהם, בעיקר סטודנטים וסטודנטיות. תיכוניסטים ותיכוניסטיות, לעומת זאת, נראו בהיקפים קטנים יחסית.
מאז הכריזה ממשלת ישראל מלחמה על הדמוקרטיה, כלומר עלינו, גם עליכם ועליכן, יצאנו מדי מוצאי שבת לרחובות כדי להילחם - גם עבורכם. והאמת היא שקצת חסרתם לנו שם. מרבית המפגינים היו בני שלושים ומעלה; תיכוניסטים ותיכוניסטיות נראו בהיקפים קטנים יחסית.
קשה להאשים אתכם: פיתוח תודעה פוליטית בגיל צעיר איננה עניין קל. זה מסובך, זה לא תמיד נעים, זה נוגע במקומות לא פשוטים בגיבוש הזהות העצמית והחברתית שלכם. מה גם שיש לכם דברים אחרים בראש ובלב. לימודים, ספורט, רשתות חברתיות, אהבה ראשונה (לאו דווקא בסדר הזה). לגיטימי. מה שפחות לגיטימי - וכלל לא תלוי בכם - הוא שמלבד אותם דברים אחרים שיש לכם בראש ובלב, היה גם מנגנון סמוי שדחק אתכם לכך בלי שידעתם, ובלי שיכולתם להתגונן מפניו: מנגנון שבמשך שנים רבות שחק באדיקות ובקור רוח את המודעות האזרחית הדמוקרטית שלכם, והעמיד בפניכם אידיאל אזרחי כמעט בלעדי - אידיאל שכולו 'נתינה למדינה' (ושיאו: להיות חיילים טובים בבוא העת, ואתם יודעים מה ההמשך. הנה למשל דוגמה אקטואלית מאוד). המנגנון הזה חינך אתכם להיות ילדים טובים וילדות טובות; הוא חינך אתכם לצייתנות.
מה קורה כאן בעצם
הרשו לי לומר את הדברים מפורשות: עידן הצייתנות הזה חייב להסתיים. הוא צריך היה להסתיים כבר מזמן, בלי קשר להפיכה ולמלחמה, אך מוטב מאוחר מלעולם לא. אתם חיים במדינה שהפרה את החוזה הבסיסי ביותר עם אזרחיה - כלומר אִתכם; מדינה שאינה מסוגלת עוד להגן על אזרחיה, וחמור מכך, מדינה שלא רוצה להגן עליהם, שכן הגנה כזו עלולה לעלות לשליט העליון בכסאו. שליט עליון, אתם תוהים ודאי - בישראל? התשובה העצובה היא: כן. גם אם בישראל אמורות להתקיים בחירות שוויוניות ופתוחות אחת לכמה שנים, אין כרגע כל וודאות שכך זה ימשך. מפלגות הימין הקיצוני למשל אינן מסתירות את מאמציהן למנוע או לצמצם הצבעה בקרב האוכלוסייה הערבית. וזו, ובכן, עובדה. ואם המאמצים האלה שלהן נשמעים לכם לגיטימיים, סימן שהטענה המרכזית שלי במאמר זה נכונה.
עובדה נוספת: ראש הממשלה כמעט אינו מתראיין לתקשורת בישראל. הוא בעיקר 'מוסר הצהרות', לעתים מוקלטות בלבד. הוא פוחד מלהתמודד עם עיתונאות לא-מלטפת ועם שאלות לא נוחות, ולכן בפעמים הנדירות שבהן הוא מתראיין הוא דואג מראש להציב שם עיתונאים מפרגנים מטעמו. האם זה נראה לכם תקין מבחינה אזרחית? האם הייתם מסכימים ללמוד אצל מורה שאף פעם אינו עונה על שאלותיכם? האם הייתם מעלים על הדעת להתעלם משאלות החניכים והחניכות שלכם בתנועת הנוער?
עידן הצייתנות חייב להסתיים. הוא צריך היה להסתיים כבר מזמן, בלי קשר להפיכה ולמלחמה, אך מוטב מאוחר מלעולם לא. אתם חיים במדינה שהפרה את החוזה הבסיסי ביותר עם אזרחיה - כלומר אִתכם; מדינה שאינה מסוגלת עוד להגן על אזרחיה, וחמור מכך, מדינה שלא רוצה להגן עליהם.
ועוד עובדה: ששת החטופים שעל מותם התבשרנו בתחילת השבוע נרצחו אמנם בידי חמאס; טכנית, הטרוריסטים לחצו על ההדק. אבל למעשה החטופים האלה הופקרו בידי ממשלה עלובה ומסוכנת שהימרה על חייהם ביודעין, ופעלה בניגוד לכל אזהרות אנשי הבטחון והדרג המקצועי. שלושה מהנרצחים לפחות יכלו כבר להיות בבית מזמן אם שיקולים מקצועיים ענייניים, ולא פוליטיקה צינית ואכזרית, היו מנחים את ראש הממשלה. זה לא קרה, משום שלראש הממשלה כלל לא אכפת מאזרחיו; הוא חושב רק על עצמו, ומוחזק במקום רגיש בידי פוליטיקאים קיצוניים ביותר, שבכל פרלמנט מערבי אחר היו נחשבים ללא-לגיטימיים (ובצדק).
אחד מהם, אגב, הפך בשנה האחרונה את המשטרה לגוף פוליטי שמטרתו לדכא באלימות הפגנות נגד השלטון, ולתמוך בשקט בהפרות חוק שהשלטון בעדן. גם זה מחזיר אותנו לשיעורי האזרחות ההם, ובעצם לשיעורי ההיסטוריה. זוכרים מה קרה בגרמניה בשנות השלושים של המאה הקודמת, לפני השואה? אם לא, כדאי לרענן את הזכרון (ולא רק שלא אסור להשוות - חובה להשוות. תוכלו להיעזר למשל במאמר הזה, טיעון מס' 5. אזרחות טובה היא גם ללמוד מההיסטוריה של התנהגויות אזרחיות רעות).
ובינתיים, בחינוך הממלכתי דתי, הכל דבש
אם אתם תלמידי ותלמידות החינוך הממלכתי, יש סיכוי כלשהו שמה שאני כותב כאן אינו זר לכם. אם, לעומת זאת, אתם תלמידי ותלמידות החינוך הממלכתי דתי, ולא הפסקתם לקרוא עד לכאן, הסיכוי הזה קטן מאוד. יתכן שתחושה משונה אופפת אתכם (ויתכן שתחושה זו אף תגבר כשתגלו שכותב שורות אלה הוא אדם דתי). התחושה המשונה הזו שאולי אופפת אתכם כרגע משקפת בעיה; אבל הבעיה היא, כמובן, לא בי, ולא בכם, אלא במערכת שבה אתם לומדים. במערכת הזו אתוס ההקרבה כה חזק, החינוך לביקורתיות כה חלש, ותפיסת המדינה כה מעוותת - שכן המשיחיות הציונית-דתית הפכה אותה באופן מסוכן ומוטעה לקדושה, ל"יסוד כסא ה' בעולם" - עד שכל מושגי היסוד של האזרחות המהותית אינם נהירים לבוגריה ולבוגרותיה כלל. האם שאלתם את עצמכם על מה בעצם יצאו המונים לרחובות בשנת ההפיכה המשטרית? האם שמתם לב לכך שמה שתומכי הההפיכה רצו, בפשטות, הוא בית משפט שיאשר אפליה ממוסדת, ויסיר כל רסן חוקי מפעולות הממשלה?
במערכת החינוך הממלכתי-דתי אתוס ההקרבה כה חזק, החינוך לביקורתיות כה חלש, ותפיסת המדינה כה מעוותת; אם אתם בוגרים של המערכת הזו, רוב הסיכויים שמושגי היסוד המהותיים של האזרחות אינם נהירים לכם כלל.
אגב, הבעיה הזו לא נוגעת רק לשיעורי האזרחות שלכם, אלא לצורות החשיבה הבסיסיות ביותר במוסדות החינוך שבהם אתם לומדים. הנה דוגמה טריה: מי שעומדת בראש מנהל החמ''ד, שוש נגר, פרסמה מכתב לרגל פתיחת שנת הלימודים, ובו תיארה את ימי המלחמה העצובים הללו כ''ימים גדולים ומלאי הוד''. יש לי רק דבר אחד לומר על כך: צריך ראש מעוות וחולני במיוחד כדי לתאר כך את התקופה הזו (ולא, אני לא מתכוון להתנצל על השפה; חינוך לאזרחות ביקורתית פירושו בין היתר הקניית יכולת לקרוא לדברים איומים בשמם). הגברת נגר לא לבד; אפשר לעקוב בקלות אחר מקור ביטויי הבלע הללו (ולא אעשה זאת כאן). יש בית מדרש מאוד מסוים שממנו הם מגיעים.
רק דעו וזכרו היטב, שאם שמעתם ביטויים דומים ממורים וממורות, אין זאת אלא תוצאה של התפיסה המונחלת כבר שנים בציונות הדתית כולה, שהפכה למובן מאליו - ומאיימת להטביע גם אתכם. אנא הזכירו למורים ולמורות שלכם שאין שום דבר מלא הוד בדם שנשפך כמים - כן, גם כשמדובר בדם של ערבים - ושתורת ישראל מקדשת את החיים ולא את המוות. ואם במקרה אתם מזהים את עצמכם עם המרחבים ה'מתונים' של הציונות הדתית (אולי שמעתם על ארגונים כמו 'בית הלל' ו'צהר'), וחושבים, נניח, שאין דבר חשוב יותר מ'אחדות', דעו לכם שזה לא נכון. הארגונים הללו ותומכיהם שותפים מלאים לאסון. שכן קריאה לאחדות, בעת הזאת, במקום שבו אנו נמצאים כרגע, גם היא רעיון מסוכן שלא נועד אלא למנוע ביקורת נוקבת; והנה חזרנו לנקודת ההתחלה של המאמר. אציין גם שתורת ישראל מעולם לא ציוותה על אחדות; היא כן ציוותה על 'הוכח תוכיח את עמיתך', ועל חובת ההנהגה לעשות הכל כדי למנוע שפיכות דמים (ע''ע מצוות עגלה ערופה). ההנהגה הדתית המתונה, למרבה הצער, כשלה גם היא. לא רק ראש הממשלה ושריו העלובים.
נהיה קצת כבד פתאום
מה עליכם ועליכן לעשות עם כל המידע הזה, תשאלו ודאי. ראשית, עליכם לשנות כיוון. בפרפראזה על דברי קנדי - ואנא הרשו לי לנסח את הדברים בצורה הפרובוקטיבית ביותר - הפסיקו לשאול מה עליכם לעשות למען המדינה; התחילו לשאול האם המדינה עושה למענכם מה שהיא מחוייבת לעשות למענכם.
כשתגלו שהתשובה לשאלה זו שלילית (ואגב, היא שלילית כבר זמן רב), תבינו איזו משימה עצומה - ולא פחות חשוב, איזו הזדמנות הירואית ומפוארת - מונחת לפתחכם. שכן עליכם להתחיל לשאול שאלות. עליכם לתבוע תשובות מהמורים ומהמורות שלכם. עליכם ללמוד ולחקור: לא רק אזרחות והיסטוריה, אלא גם ספרות ופילוסופיה. עליכם להפסיק להרכין ראש בפני מוסכמות - גם אם מדובר במוסכמות קדושות. עליכם לתהות במלוא הרצינות על העתיד שאליו המדינה לוקחת אתכם.
אנא הרשו לי לנסח את הדברים בצורה הפרובוקטיבית ביותר: הפסיקו לשאול מה עליכם לעשות למען המדינה; התחילו לשאול האם המדינה עושה עבורכם מה שהיא מחוייבת לעשות עבורכם. כשתגלו שהתשובה לשאלה זו שלילית, תבינו איזו משימה עצומה - ולא פחות חשוב, איזו הזדמנות הירואית ומפוארת - מונחת לפתחכם. לשם כך, עליכם להיות מוכנים למרוד.
ובאופן מעשי, עכשיו, ממש עכשיו: עליכם להפגין נגד השלטון הנוכחי - הדכאני והאנטי-דמוקרטי - שרוצה אתכם שקטים וצייתנים. עליכם להצטרף אלינו במוצאי השבתות ובימים אחרים גם. גם בימים אלה, כשהמדינה רועדת. בעיקר בהם. עליכם להשבית את הלימודים מול האלימות, הגזענות והפאשיזם (ע''ע) - כל השנה. ואם יש לכם מורה גזען, או תומך טרור יהודי - אל תתנו לו רגע אחד של שקט.
בפשטות: עליכם להיות מוכנים למרוד. התנגדות למשטר לא-דמוקרטי אינה רק זכות - הזכות להיות בצד הנכון של ההיסטוריה, בצד שוחר-הטוב; היא חובה מוסרית, שבימים אלה מתורגמת להגנה על חיי אדם ממש. בסופו של דבר, אילו היו מדברים אתכם על אזרחות, הייתם יודעים שלעתים הדבר הגדול ביותר שאדם יכול לתת למדינתו הוא להתנגד לשלטון שלה.
אני משער שהמורים שלכם אומרים לכם מדי פעם שיש לכם כוחות אדירים, ושאתם יכולים לשנות איתם את העולם. הם צודקים כמובן. נותרה רק שאלה אחת: האם תהיו אמיצים מספיק כדי לנסות?
ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים, חוקר ספרות חז"ל, הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ממייסדי ועורכי ישר.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.