הערת המערכת: הטור הבא מתפרסם לאחר התלבטות. אנחנו מזדהים עם קריאתה של הכותבת לסיום המלחמה, ועם הביקורת הנוקבת על הרג המוני ועל מעשים אשר לא יעשו. לפיכך אנו רואים חשיבות במתן במה לקול העולה מטור זה, למרות המחלוקת המהותית שיש לנו עם כמה מהטיעונים של הכותבת. בעצה אחת עם הכותבת, החלטנו לצרף תגובה מפורטת בסיום הטור.
בדיחה עצובה מוכרת במחוזותינו אודות היהודי הנתון בספינה טובעת ומתפלל לקונו שיצילו ממוות. הגלים עולים וסירת הצלה מגיעה אל היהודי המסרב לעלות על גביה ומפציר כי הוא מחכה לתשועה משמים. כך עוברת עוד סירה ועוד אחת והיהודי ממשיך בסירובו. הוא מחכה.
בשביעי באוקטובר ארע אסון. לא אסון אחד, לא נקודתי, לא אסון שאפשר היה למדוד אותו ולטפל בו ברגע. אך בעוד שכבר משעות הבוקר היו חטופים ישראליים בידי חמאס, ישראל בחרה להפציץ בעזה. הדברים שלהלן נכתבים כנגד הרגע הזה של התקפות על אוכלוסיה אזרחית חסרת הגנה, שהתחילו עוד באותו יום שחור ולא נגמרו מאז. זה אינו רגע חדש בהיסטוריה של ישראל ככלל ושל עזה בפרט, אך הוא מחריד יותר ממה שהתרגלנו אליו לפני אוקטובר 2023 משתי סיבות עיקריות: ראשית, בשל המוכנות להילחם גם במחיר סיכון חיי חטופים ישראלים; שנית, עקב התעצמות סדר הגודל של התקיפות למספרים של קורבנות ונפגעים שלא היו מוכרים עד כה לא רק בהיסטוריה הישראלית אלא גם בהשוואה למתקפות צבאיות קודמות במאה ה-21.
עוד בימים הראשונים עלו הצעות לעסקאות חילופי שבויים, אך אלה נקברו תחת מבול של תקיפות אוויריות שהתנהלו כמו במעין עולם מקביל. בעולם הזה כמו לא היו אז כמאתיים וחמישים ישראלים חטופים, כמו לא הייתה עיר צפופה ורצועה המונה למעלה משני מליון איש, רובם פליטים. הפצצות כמו לא הוטלו לתוך מקום הסובל ממצב הומניטרי רעוע ממילא, מחסור בחשמל, מחסור בציוד ושירות רפואי, מחסור במים בטוחים לשתיה, אבטלה גבוהה ומשבר כלכלי.
סרטונים ותמונות זוועה של חורבן, הרס ודה-הומניזציה, שיטוח עיר לכדי עפר, הריסה כוללת של רקמת חיים, השחתת הגוף החי והגוף המת – כל אלה מצויים באופן יומיומי באתרי חדשות בינלאומיים וברשתות חברתיות.
מי יאמין שעוד באוקטובר מוסדות המדינה הזו סירבו לעסקאות שחרור; כמה סבל והרס היה יכול להימנע, משני צידי הגדר, בדרום ובצפון ועבור כל החיים כאן. אך לא רק באוקטובר. הסירוב והחבלה בעסקאות המשיכו לכל אורך המלחמה, ביניהם הסירוב להמשיך את העסקאות שהתבצעו בסוף נובמבר 2023, הבחירה לערוך תקיפה קרקעית ברפיח במאי, והבחירה לאחוז בציר פילדלפי באוגוסט - הינה הוא הניצחון - ביסוס חרדה ניצחת מאיזו חטיפה או פגיעה עתידית אפשרית המאשררת את כלל המתקפות האכזריות ביותר, תוך כדי הבהרה כי הערבות לחיי אדם של ישראלים ופלסטינים חוסלה חיסול מוחלט. המלחמה בעזה כוללת שימוש בלתי מבוקר בבינה מלאכותית, תקיפת מחבלים תוך כדי פגיעה במאות חפים מפשע, לחימה בתוך בתי ספר, מחנות עקורים ו"אזורים בטוחים", פינוי חוזר ונשנה של אוכלוסיה בעשרות ומאות אלפים, הרעבה, הצמאה וגם - פגיעה חוזרת ונשנית בחיי חטופים. ההימנעות מעסקה, מהפסקת אש ומפתרונות מדיניים מבשרים שאין זה משנה כמה ישראלים עוד יהיו נתונים בשבי ובאיזה מדרג של סכנת חיים, הרי שגם הם יהיו מופקרים לגורלם לטובת פרויקטים של הרס וחורבן חסרי כל גבול.
שלוש אוגדות של צה"ל נלחמו בעזה בחודשים הראשונים של המלחמה. האם לא ידעו החיילים שהם הורגים וטובחים באופן שעתי ושיטתי בא.נשים חסרי הגנה ובה בעת מסכנים את החטופים? האם מבין אלפי חיילי המילואים הללו לא הייתה כמות ראויה שהשכילה להבין את הסתירה בין דרישתו של חמאס להפסקת אש כתנאי לכל עסקה לבין הטענה הישראלית כי הלחץ הצבאי הוא שיביא לשחרור החטופים? האם היינו מצידנו ממשיכים בדין ודברים עם מדינה שבמהלך העסקאות והשיחות מוסיפה ומחרבת את עולמנו מעלינו? ישראל הרי ערכה שיחות עם איסמעיל הנייה תוך שהיא הורגת את שלושת בניו ולבסוף גם מתנקשת בחייו שלו. האם נוכל לדמות ברוחנו משא ומתן שכזה? במקרה שלנו, הבדיחה אודות היהודי בספינה היא מרה וארורה. במו ידינו אנו מטביעים את עצמנו בכח עצום ועקבי, ועדיין מתפללים לישועה.
כנגד אותו יהודי הקורא לשמים ומסרב להצלה מתכנסים מזה למעלה משנה יהודים בבתי הכנסת ומתפללים להחזרת החטופים. הם מתפללים ומתגייסים בהמוניהם למילואים, תוך כדי שבני ובנות זוגן תומכות וקורסות ותומכות וילדיהם משתגעים מגעגוע. הם מביאים את הנשקים לבית, לגינת המשחקים ולבית הכנסת. קני הנשק נוגעים בראשי ילדים ותינוקות כשהם עולים לתורה ומברכים בשם ומלכות.
הידיעות הולכות ומתגבהות. משבוע לשבוע נכתב עוד דו"ח יסודי מטעם ארגנוי זכויות אדם, האו"ם, עיתונאים וחוקרים עצמאיים (בהקשר זה כדאי להכיר את פעילותו העצמאית של ההיסטוריון לי מרדכי העוקב אחר הפרות הדין מצד חיילי צה"ל מתחילת המלחמה: ניר חסון, "היסטוריון אסף אלפי ראיות לפשעי מלחמה בעזה. התמונה שמתקבלת מחרידה", הארץ 5.12.2024). סרטונים ותמונות זוועה של חורבן, הרס ודה-הומניזציה, שיטוח עיר לכדי עפר, הריסה כוללת של רקמת חיים, השחתת הגוף החי והגוף המת – כל אלה מצויים באופן יומיומי באתרי חדשות בינלאומיים וברשתות חברתיות.
אין שדרה אחת במדינה שלא הזדהמה בברוטליות כוללת. פשיעה ואלימות מדווחות באופן יומיומי. עקביות ושיטתיות של גירושים והרס בגדה ובנגב. מבתי הכלא יוצאים אסירים פלסטיניים ועדויות מצמררות נשמעות שוב ושוב מפיהם.
ישראל "הצליחה" להפוך את עזה לעיי חורבות ולמחוק את האנושיות שלה. אך עזה אינה רק בעיה הומניטרית כי אם מקום עם היסטוריה, דת ותרבות שבין היתר נאבק לשחרור מדיכוי ישראלי. הבעיה היא בעצם הפיכתה של עזה למקום שהדיון לגביו נסוב על דרגת הרעב בה נתונים תושביה - הפיכתה למקום שסובל בצורה אקוטית כל כך, עד שהדיון לגביו בהכרח ימנע משאלות פוליטיות. במילים אחרות, באמצעות התזה של ה"אין פרטנר" לשלום ולהסכמים הגענו למצב בו אכן הפרטנר איננו, הוא לא קיים בכלל. במקום לדון ברצינות ולקחת אחריות על בעיית הפליטים הכחדנו את הפליטים. האירוניה המזוויעה היא שלא נותרו כמעט אנשי חמאס בכירים בתוך עזה שאפשר לדון איתם על מצבם של החטופים, שכן רובם המוחלט חוסל על ידינו. למרות כל זאת, המתקפות אינן פוסקות.
אין שדרה אחת במדינה שלא הזדהמה בברוטליות כוללת. פשיעה ואלימות מדווחות באופן יומיומי. עקביות ושיטתיות של גירושים והרס בגדה ובנגב (ראו למשל כאן, וכאן). מבתי הכלא יוצאים אסירים פלסטיניים, הן תושבי הגדה והן אזרחי ישראל, והם כמוזלמנים מגודלי שיער ועדויות מצמררות נשמעות שוב ושוב מפיהם.
בישראלית מדוברת אומרים כיום "תשטחו את עזה", "תהרגו את כולם", "אין שם חפים מפשע" ו"אין בלתי מעורבים". אבל לומר "ג'נוסייד"?! זה כבר באמת לא בסדר.
מינואר תלויה ועומדת התביעה של דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי הגבוה לצדק, וכן הוצאו צווי המעצר כנגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט בבית הדין הבינלאומי הפלילי לצדק. האם לא קוראים חיילי וחיילות המילואים את החדשות המספרות כי מזה שנה הם שותפים במתקפות שהדיון המשפטי לגביהן בוחן מהי הקטגוריה המדויקת של "פשעים נגד האנושות" המתאימה במקרה שלנו? בשיח הישראלי, הטיעון כי הצבא מבצע פשעים שכאלה נחשב לפופוליזם חסר בסיס. ברור לי כי המידע המגיע לאוזניים הישראליות טבוע כבר בשיח של הצדקה ניצחת - הם התחילו, הם חיות אדם, אין ברירה, זו הדרך היחידה – אך עדיין נותרת התהיה על היכולת להתנהל כמו במקביל לערמת הדיווחים החדשותיים ולנורמות הבינלאומיות, או על היכולת לתייג בנקל וכלאחר יד את בית המשפט כאנטישמי ובה בעת להמשיך לבצע, לתמוך ולהצדיק את המתקפות גם כשכבר הצטברו הראיות וההבנות לכך שזו, לכאורה, השמדה שיטתית ומכוונת.
במשך חודשים העולם חוזה במחזות של אימתה ופחד מעזה. האם עדיין יוכלו הישראלים לדמיין את עצמם כמי שנתפסים בעיני העולם כבני שיח לגיטימיים? האם נוכל לטוס, לנפוש, לנהל קשרי מסחר ועבודה כמו לא היינו המבצעים והתומכים של פשעים צבאיים ומדיניים מן השורה הראשונה? אזרחי ואזרחיות מדינת ישראל לא מוכנים להעלות על הדעת שאם למעלה משנה אנו מתבשרים על עשרות הרוגים מידי יום, יתכן מאוד שכבר הגענו להגדרות הנוראיות וה"פופוליסטיות" הללו, שנמדדות בכלים דקדקניים של משפט בינלאומי. לא. בישראלית מדוברת אומרים כיום "תשטחו את עזה", "תהרגו את כולם", "אין שם חפים מפשע" ו"אין בלתי מעורבים". אבל לומר "ג'נוסייד"?! זה כבר באמת לא בסדר. לדבר במהוגנות משפטית איתנו? משל אנחנו חיים במדינה דמוקרטית המחויבת להסכמות בינלאומיות? היתכן?!
בפתח ספרו "הזהו אדם" כתב פרימו לוי:
בבני אדם רבים ואף בעמים שלמים מצוי על סף ההכרה רגש "שכל זר הוא צר ואויב". על פי רוב אמונה זו חבויה היטב במעמקי הנפש כדלקת זיהומית שהתפשטה. מדי פעם היא מתגלה במעשים מקריים ולא עקביים ואינה מקור לחשיבה שיטתית. אולי, כאשר "האני מאמין" הסמוי מעין נהפך למחשבה שיטתית, לעיקרון מרכזי של מערכת היקשים הגיונית, בקצה השרשרת מופיע מחנה הריכוז. [ההדגשה במקור]
על מנת להסיר מעלינו את תורת האויב, שסופה כבר מתגשם באימה, אל לנו להמשיך להתפלל לשמים, לא להתחנן לביידן או טראמפ, לא לבהרב-מיארה וגם לא לנתניהו. על מנת לעשות זאת עלינו לסרב. עלינו לסרב סירוב אזרחי כמו גם צבאי ולהתנגד לכל צורה של שותפות בהמשך התנהלותה השגרתית והציבורית של המדינה.
עלינו להיאבק למען פתרונות מדיניים שאינם טבועים בסימנן של עליונות יהודית ופרדיגמת האויב הניצחי. עלינו לקרוא בקול את המספרים של הקורבנות ואת אחוזי הפגיעה בתשתיות ציבוריות, ובכללן – בתי חולים, אוניברסיטאות ומבני דת. עלינו לספר על החיים שהיו ועל אובדנם. עלינו להעיר את הציבור מתרדמתו (במקרה הקל) ומנהייתו אלי פשיזם (במקרה החמור), ולהציב מראה ברורה וסדורה אל מול צלם דמותה האובדת של הציבוריות הישראלית.
עלינו להתקין מחדש את הצלם הזה.
ד"ר רוני צורף היא חוקרת אמנות יהודית וישראלית, חברת אקדמיה לשוויון.
תגובת מערכת "ישר":
ההסתייגות שלנו עומדת על שלוש נקודות מחלוקת עיקריות:
א. אנו סבורים שייתכן והיו לישראל סיבות טובות להימנע מעסקת חטופים בימים הראשונים שלאחר השבעה באוקטובר, בהנחה שזו היתה אפשרית בכלל. למלחמה היתה מלכתחילה מטרה לגיטימית: פירוק יכולת חמאס להמשיך ולפגוע בישראלים. ההנחה לפיה עסקה שתמנע את מימושה של מטרה זו תאפשר ואף תזמין אירועי חטיפה נוספים וגרועים יותר בעתיד, לא היתה מופרכת כלל. איננו קובעים מה היה נכון לעשות בשעתו, וסבורים שגם כעת מערכת השיקולים מורכבת. ועם זאת, ברור שלכל אורך הדרך השתרבבו לקבלת ההחלטות שיקולים פסולים ולא ענייניים ועל כך אנו ממשיכים למחות.
ב. האיום על אזרחי ישראל מאז אותה שבת נוראה אמיתי, ואין לזלזל בתחושות החרדה שהוא מעורר. התביעה המקורית להסרת האיום באמצעים צבאיים, כשלעצמה, מוצדקת, אם היא כוללת אסטרטגיה מדינית ריאלית והומנית. העובדה - הצפויה והמצערת מאין כמותה - ששיקולים בטחוניים ענייניים פינו את מקומם לשיח נקמה, ולהתרת רסן לפעולות מעשיות של הרג נרחב, הרס ורעב, שאינן עולות בקנה אחד עם המוסר האנושי וככל הנראה אף עם הדין הבינלאומי, אין בה כדי לקעקע את את הלגיטימציה הראשונית שהיתה (ואולי עודנה) למהלך הצבאי.
ג. טעות היא לדעתנו למסגר את יחסי ישראל-עזה רק כיחסים שבין כובש לנכבש, מדכא ומדוכא. אי אפשר להתעלם מהפונדמנטליזם הלאומני והדתי שמניע את חמאס כארגון טרור רצחני. אדרבה: את אותה ביקורת שאנו רגילים להטיח בפונדמנטליסטים 'שלנו', עלינו להטיח גם באלה שבצד השני. זאת ועוד, יחסו של חמאס לאוכלוסיה הפלסטינית ופעילותו המתמדת מתוכה, מציבים אתגר אובייקטיבי בפני הצבא, גם כאשר הכוונה היא לפגוע בתשתיות צבאיות ובכוחות טרור בלבד. ממילא, טעות חמורה היא לתאר את כל מעשיה של ישראל כטבח בחפים מפשע: אנחנו סבורים שיש מקום להבחין בין פעולות צבאיות מותרות נגד טרוריסטים, לפעולות צבאיות אסורות כנגד חפים מפשע. אולם, צריך להוסיף כי מעדויות של חיילים ומתחקירים שפורסמו ברגע זה נראה כי הפגיעה באזרחים נרחבת וחריגה.
אנו מודים למחברת על הצעתה לפרסם את הדברים כך. ומעל לכל, אנו מצטרפים לקריאתה לסיים את המלחמה, עכשיו.
מערכת ישר
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.