תשעה באב הוא יום שבו נשמעות שוב ושוב דרשות על "שנאת חינם" ועל הצורך ב"אחדות בעם". שנאת חינם נעשתה לנושא המרכזי שדנים בו בקשר לחורבן, והסיפור הידוע על קמצא ובר קמצא, הפותח את קובץ אגדות החורבן שבמסכת גיטין, נעשה לסיפור הדגל שמדגים את האיסור על שנאת החינם ואת מחיריה.
אבל עיון באגדות החורבן מראה שהביטוי "שנאת חינם" כלל אינו מופיע בו. למעשה, הסיפור הידוע על קמצא ובר קמצא אינו עוסק כלל בשנאת החינם הבין-אישית אלא דווקא בממסד הרבני ובהנהגה הדתית של אנשי ירושלים, בדמותם של של חכמי ירושלים שישבו בסעודה ושל זכריה בן אבקולס בבית המקדש. זהו סיפור שנועד ללמד כי החורבן התרחש בשל ממסד רבני שדקדק לכאורה במצוות הדת אבל התעלם באופן מופגן מעוולות מוסריות וחברתיות שהתרחשו לנגד עיניו. ממסד אשר אל מול טיעונים של "מה יגידו" נמנע מלפעול בהתאם לשכל הישר, העדיף על פניו חומרות וחששות הלכתיים דחוקים, ובכך הביא את החורבן על הממלכה כולה.
עיון באגדות החורבן מראה שהביטוי "שנאת חינם" כלל אינו מופיע בו. למעשה, זהו סיפור שנועד ללמד כי החורבן התרחש בשל ממסד רבני שדקדק לכאורה במצוות הדת אבל התעלם באופן מופגן מעוולות מוסריות וחברתיות שהתרחשו לנגד עיניו. ממסד שאל מול טיעונים של "מה יגידו" נמנע מלפעול בהתאם לשכל הישר.
גם האגדות הנוספות בקובץ כלל לא עוסקות ב"שנאת חינם", ביטוי הנזכר במקום אחר בגמרא (יומא ט ע"ב). נהפוך הוא, מדובר באגדות המבטאות ביקורת פוליטית ותיאולוגית נוקבת ומנומקת על קבוצה מסוימת בעם - הבריונים. חכמים מספרים (גיטין נו ע"א) שבריוני ירושלים התנגדו לדרך השלום של החכמים וביקשו לפעול נגדה בכוח ובאלימות מתוך אמונה דתית וקנאית. בזמן שחכמים ביקשו לצאת לעשות שלום עם הרומאים, בריוני ירושלים התייצבו מולם וטענו: אדרבה! זהו דווקא הזמן המתאים לצאת ולהילחם. לפי המסופר שם, חכמים הזהירו את הבריונים מפני חוסר ההיתכנות של מהלך המלחמה. אולם, למרות מיעוטם המספרי שרפו הבריונים את האסמים הגדולים של ירושלים, ובכך ביקשו לדחוק את תושבי העיר אל זרועותיה של מערכה "בלתי נמנעת" בדמות מלחמה אכזרית ומרובת דמים, שסופה המר ידוע לכולנו.
כמה רחוק התיאור החז"לי הזה מהשימוש במונח "שורפי האסמים" בפוליטיקה העכשווית, מונח שנעשה בו שימוש כדי לבקר את מי ש"טובת הקטטה ולא טובת המדינה נגד עיניהם". בסיפור החז"לי שורפי האסמים הם אלה מתנגדים לדרך השלום ועושים צועדים אקטיביים על מנת למנוע אותו מכולנו. אלו הפירומנים הפוליטיים שפועלים לחרחר מלחמה, להבעיר את השטח, לשרוף את הגשרים ולהביא את כולנו אל ה"ניצחון המוחלט" או אל ההתאבדות הקולקטיבית. לא בכדי צילם עמיחי אליהו לפני מספר חודשים סרטון במצדה ואמר: "מצדה הוא סיפורם המופלא של יהודים שנלחמו במשך שלוש שנים אבל בסוף שלחו יד בנפשם. מה זה? למה?... הסיפור הוא פשוט - האנשים האלו לא נלחמו רק על החיים שלהם, האנשים האלו נלחמו על החירות, על הזהות. והדבר הזה הוא גם רלוונטי בימינו אנו". את רצחנותם של אנשי מצדה כלפי יהודים אחרים הוא שכח משום מה להזכיר. וחשוב מכך, לענייננו: מדהים לראות כיצד קנאות שסופה התאבדות - כאשר אשליית הנצחון המוחלט הופכת לחורבן מוחלט - נעשתה בימינו לאידיאל דתי נשגב.
בסיפור החז"לי שורפי האסמים הם אלה מתנגדים לדרך השלום ועושים צועדים אקטיביים על מנת למנוע אותו מכולנו. אלו הפירומנים הפוליטיים שפועלים לחרחר מלחמה, להבעיר את השטח, לשרוף את הגשרים ולהביא את כולנו אל ה"ניצחון המוחלט" או אל ההתאבדות הקולקטיבית. חכמינו לא ניסו למצוא סימטריה בין הצדדים המתונים לקנאים ולדבוק בדרך ה"אמצע".
הקנאות הדתית לא החריבה רק את ירושלים. כמה שורות לאחר הסיפור על חורבן ירושלים הגמרא מספרת כיצד בני העיר טור מלכא, בראשות הלוחם הפלאי בר דרומא, הביאו חורבן על עירם שלהם - ושוב בשל יהירות ואמונה בכוחם הבלתי מנוצח. גם ההרס העצום שבא על העיר ביתר מתואר באותו אופן, כתוצאה של קנאות דתית, אלימות, ואי מודעות למגבלותיו של הכוח.
חכמינו לא ניסו למצוא סימטריה בין הצדדים המתונים לקנאים ולדבוק בדרך ה"אמצע". הם הזהירו מפני קנאות הבריונים ושתיקת הממסד הרבני, שני הגורמים שהביאו את החורבן על ירושלים וגרמו לשכינה שתסתלק מישראל. זו אם כן הברירה: בריונים מול חכמים, מצדה מול יבנה, שלום מול מלחמה – אלו שתי הבחירות הפוליטיות שהמורשת הותירה לנו. דרך השלום של החכמים או דרך הקנאות של הבריונים. מלחמה קנאית עד טיפת הדם האחרונה או דרכם של חכמים המבקשים להגיע לשלום, המכירים במגבלות הכוח ובפגיעתה הרעה של הקנאות הדתית.
זהו סיפור על הפיכתן של אגדות החורבן - אגדות העוסקות בביקורת נוקבת על הקנאות הדתית ועל הממסד הדתי השתקן וההססן שבחסותו הקנאות שגשגה ופרחה - לאגדות שכאילו עוסקות ביחסים בין-אישיים קלוקלים, בנימוסים חסרים, או בפילוג ושנאה. במקרה הזה, באופן די מוכר, שיח ה"אחדות" והעיסוק ב"שנאת חינם" הוא בדיוק מה שאיפשר לשיח הדתי בימינו לנטרל את העוקץ הביקורתי של הטקסט, ואיתו את הקול המוסרי והפוליטי הנוקב שחז"ל ביקשו להשמיע.
שיח ה"אחדות" והעיסוק ב"שנאת חינם" הוא בדיוק מה שאיפשר לנטרל את העוקץ הביקורתי של הטקסט, ואיתו את הקול המוסרי והפוליטי הנוקב שחז"ל ביקשו להשמיע.
אינני פונה אל הבריונים, אל הקנאים, אל שורפי האסמים, אל מי שבחרו בדרך האגרוף, הכוח וה"עוצמה". אינני מתיימר לשכנע את מי שמאמינים שבשם קדושת הארץ ניתן להצדיק כל תועבה מוסרית ולהגן על אנסים, רוצחים, פורעים וגזלנים. אני פונה אל מי ששומעים את דבריהם של חכמים וחוששים מכך שהבריונים ושורפי האסמים עלולים לדרדר את כולנו למלחמה כוללת, לאובדן היקרים לנו, לשריפת הגשרים ולבידוד בינלאומי. לאותם אנשים אני מבקש לומר - אל לנו להיות כחכמי ירושלים. אל לנו להיות כמי שבתחילה שתקו לנוכח העוול, וכשכבר הבינו את הסכנה וביקשו לברוח מהעיר מצאו את דרכם חסומה בידי הבריונים, עד שלא נותר להם אלא להביט מסביב ולראות רק עיר גדולה, עולה בלהבות.
אריאל שורץ הוא עורך דין ועובד סוציאלי, פעיל בארגון מעגלי צדק וחבר בשמאל האמוני.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.
תגובות