בשנת 1857 פסק בית המשפט העליון האמריקאי את פסק הדין "סקוט נגד סנפורד" שנחשב לאבן דרך בתהליך ההתדרדרות למלחמת האזרחים. דרד סקוט, עבד שחור, תבע את חירותו מאיירין סנפורד אמרסון, אלמנתו של קצין אמריקאי לבן ששעבדה אותו. הרקע לתביעה היה שכמה שנים קודם לכן, ד"ר ג'ון אמרסון, הבעלים של סקוט באותם ימים, הוצב בטריטורית ויסקונסין ולקח את סקוט עמו. מכיוון שלפי חוקי הקונגרס הפדרלי ששולטים בטריטוריה, בטריטוריה זו העבדות היתה אסורה, טען סקוט כי משנגעה רגלו באדמת הטריטוריה הצפונית הרי הוא אדם חופשי, ואין זכות לאמרסון – או לאלמנתו, שירשה את סקוט - לשעבדו יותר, אף על פי שחזר עמם למדינת מיזורי בה נהוגה העבדות.
שחרור העבדים – החל בהצהרת האמנסיפציה וכלה בתיקון ה13 לחוקה האמריקאית – אכן פגע בצורה חריפה בזכויות הקניין של האדונים הלבנים, והביא להם הפסדים עצומים; השוואתו לפינוי גוש קטיף יכולה ללמד אותנו דבר מה.
בית המשפט דחה את תביעתו של סקוט במספר נימוקים, ואחד מהם נגע בסמכותו של הקונגרס לאסור על עבדות בטריטוריות שטרם הפכו למדינות. את הדיון בנושא זה פתח נשיא בית המשפט העליון, רוג'ר טאני, כך (תרגום שלי):
"טריטוריה שנרכשה בדרך זו, נרכשה על ידי העם האמריקאי, באמצעות שליחם ונאמנם, הממשל הפדרלי, לשם תועלת משותפת ושווה לכל אחד. הקונגרס לא יכול לפגוע בזכויות או בקניין של אזרחים בטריטוריה, כפי שקובעת החוקה. כאשר טריטוריה זו פתוחה להתיישבות, ואזרח בוחר להתיישב בה, הוא והממשלה ממשיכים להחזיק בזכויותיהם כפי שאלה מוגדרות על ידי החוקה.
לקונגרס אין שום סמכות למנוע מאזרחים של מדינה או מדינות מסויימות לגור בטריטוריה כאשר הוא מאפשר לאזרחים של מדינה אחרת לגור בה. כמו כן אין בסמכותו להעניק פריווילגיות לקבוצה אחת של אזרחים על פני קבוצה אחרת".
קריאה שטחית של הפסקאות הללו, ללא הכרת ההקשר הכללי, היתה בודאי מניחה כי כאשר השופט טאני מתיחס לאיסור של הקונגרס "להעניק פריוויליגות לקבוצה אחת של אזרחים על פני קבוצה אחרת" הוא בודאי מתכוון לכך שלקונגרס אין סמכות לאפשר שעבוד של שחורים בידי לבנים; אך כמובן שלא זו היתה הכוונה. הזכויות שטאני מתייחס אליהן הן זכותם של אזרחי מדינות הדרום לשעבד עבדים; והאפליה שהוא מתרעם עליה היא מניעת אדונים לבנים ממדינות הדרום להכנס לטריטוריה צפונית מבלי שזכויות הקניין שלהם על רכושם האנושי – עבדיהם המשועבדים – תפגענה, בעוד שאזרחי מדינות הצפון יכולים להכנס לטריטוריה בה העבדות אסורה מבלי שתיפגע זכות הקניין שלהם, מכיוון שהם אינם משעבדים עבדים. בימי הפסח הללו, שבהם אנו חוגגים את שחרורנו מעולה של עבדות מצרים, יש לדברים משמעות אקטואלית.
מארצות הברית של אמריקה לגוש קטיף ולרצועת עזה
בהפגנות הימין בעד ההפיכה המשפטית נשמעה בין השאר הקריאה "איפה הייתם בגוש קטיף" כלפי המשטרה, כחיקוי לקריאה "איפה הייתם בחווארה" בהפגנות המתנגדים. קריאה זו משקפת עמדה רווחת בימין הדתי בדיון הנוכחי: הם אינם מקבלים את הטיעון שבג"ץ מגן על זכויות האדם, מכיוון שלא הגן על זכויות האדם של מפוני גוש קטיף ולא פסל את תכנית ההתנתקות. נראה כי ההגנה לה ציפו היא זו של השופט טאני. זו גם, קרוב לודאי, הנחת היסוד של הצועדים בימים אלה למאחז הלא-חוקי אביתר שבשומרון.
שחרור העבדים – החל בהצהרת האמנסיפציה וכלה בתיקון ה13 לחוקה האמריקאית – אכן פגע בצורה חריפה בזכויות הקניין של האדונים הלבנים, והביא להם הפסדים עצומים. בדומה לכך, זכויות אדם אכן נפגעו בתכנית ההתנתקות, וכאבם של המפונים היה, ועודנו, כן ואמיתי. אלא שעצם קיום ההתנחלויות בגוש קטיף היה כרוך בפגיעה עצומה, מתמשכת ומשמעותית עשרות מונים בזכויות האדם של מעל מליון וחצי פלסטינים תושבי עזה. ברמה היומיומית, ההתנחלויות שללו את חופש התנועה על כל הנגזר ממנו, את הבטחון האישי, את הזכות לנגישות שווה למשאבי קרקע ומים, ועוד.
זכויות אדם אכן נפגעו בתכנית ההתנתקות, וכאבם של המפונים היה, ועודנו, כן ואמיתי. אלא שעצם קיום ההתנחלויות בגוש קטיף היה כרוך בפגיעה עצומה, מתמשכת ומשמעותית עשרות מונים בזכויות האדם של מעל מליון וחצי פלסטינים תושבי עזה.
מלבד זאת, ברובד עמוק יותר, עצם מטרתו של מפעל ההתנחלויות היתה להנציח את משטר הכיבוש הצבאי ברצועת עזה, במסגרתו קבוצה קטנה של אזרחים נהנית מהגנה על זכויות האדם והאזרח, ממערכת משפט אזרחית, מזכויות פוליטיות כגון הזכות לבחור ולהבחר, ומאפליה קיצונית בהקצאת משאבים לטובתה - וזאת בשעה שקבוצת רוב גדולה נתונה לכיבוש צבאי, משוללת זכויות אדם בסיסיות כמו חופש הביטוי, ההתארגנות וההפגנה, אינה מוגנת (באמצעות צו 'הַבֵּיאָס קורפוס') מנורמות של מעצרים ללא משפט, אינה זוכה לשוויון בפני החוק, ועוד; שלא לדבר על זכויות פוליטיות – לבחור, להבחר, ולהשפיע על החוקים השולטים במדינה. תכנית ההתנתקות הפסיקה, אפוא, פגיעה אנושה ומתמשכת בזכויות אדם של מליונים, על ידי פגיעה מוגבלת ככל הניתן בזכויות האדם של אלפים בודדים, תוך פיצויים באופן נדיב.
ההגיון של מפעל ההתנחלויות
ישנן שתי אפשרויות להבין את שימוש בשיח זכויות האדם מצד ימין כביקורת על כך שבג"ץ לא פסל את חוק ההתנתקות. הראשונה היא שזהו ניצול ציני. על פי אפשרות זו, ההגיון האידיאולוגי של מפעל ההתנחלויות איננו זה של שיח זכויות האדם מבית הנאורות, אלא הגיון לאומני-דתי. מדינת ישראל איננה כלי להבטחת מירב הזכויות לאזרחיה ולנתונים לשליטתה – יהודים ושאינם יהודים - אלא יסוד כסא ה' בעולם. הטענה בדבר פגיעה בזכויות המפונים, על רקע זה, אינה אלא נסיון 'לשחק את המשחק' הדמוקרטי והמשפטי על מנת להשיג הישגים אחרים.
אם הטענה כי דינה של תוכנית ההתנתקות היה להתבטל בטיעוני זכויות אדם היא כנה ואמיתית, היא חושפת את העובדה שהטוענים אותה מתעלמים באופן מרהיב ממליוני הפלסטינים ומזכויות האדם שלהם.
אלא שבאופן פרדוקסלי, אפשרות חמורה יותר היא שהטענה כי דינה של תוכנית ההתנתקות היה להתבטל בטיעוני זכויות אדם היא כנה ואמתית. שכן אם היא כנה ואמיתית, היא חושפת את העובדה שהטוענים אותה מתעלמים באופן מרהיב ממליוני הפלסטינים ומזכויות האדם שלהם. על פי אפשרות זו, נראה שאין ברירה אלא להסיק כי לדידם של הצועקים 'איפה הייתם בגוש קטיף', כמו גם לדידם של העולים למאחז הלא-חוקי אביתר, פלסטינים אינם בגדר בני אדם שראוי להתייחס כלל לזכויותיהם.
אור רפל-קרויזר הוא דוקטורנט להיסטוריה אמריקאית באוניברסיטת תל אביב ומדען נתונים ראשי במרכז האינטרדיסיפלינרי לחקר הנתונים באוניברסיטה העברית.
(צילום: אביגיל פיפרנו-באר)