חברי וחברות ניר עוז היקרים,
בתפילת ראש השנה שזה עתה חלף, ובתפילת יום הכיפורים העומד לפתחנו, נאמרת בקהילות אשכנז על ידי שליח הציבור תפילה שנקראת "הנני העני ממעש", בה מתנצל שליח הציבור בפני המתפללים על כך שהוא עומד בפניהם אף על פי ש"אינו הגון לכך". גם אני כמו אותו שליח ציבור בבית הכנסת איני הגון לכך, ואני עומד - כהגדרתה של אותה תפילה יפה - "נרעש ונפחד" בפניכם, בפני הקהילה אצילת הנפש של ניר עוז, בבית הקברות בו טמונים רבים מנרצחי אותו יום ארור ונורא בו נפרצו גבולותינו ואויב אכזר בא בבתיכם.
בשנה האחרונה נזכרתי פעמים רבות בשורות הפותחות את שירו של חיים גורי "הנה מוטלות גופותינו", שיר שנכתב בעיצומה של מלחמת העצמאות, לאחר נפילתם של הל"ה בדרכם להושיט סיוע לאנשי גוש עציון הנצורים. כך כתב גורי:
רְאֵה, הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ שׁוּרָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה
פֵָּנֵינוּ שֻׁנּוּ. הַמָּוֶת נִשְׁקָף מֵעֵינֵינוּ. אֵינֶנּוּ נוֹשְּמִים
פני כולנו שונו לאחר השבעה באוקטובר. אימת המפגש עם המוות נשקפת מכל מבט, ונדמה שאיש מאיתנו אינו יכול לנשום נשימה ראויה כל עוד 101 החטופים, עשרים ותשעה מהם מניר עוז, מצויים בשבי החמאס ואין להם ממשלה שתושיע.
פני כולנו שונו לאחר השבעה באוקטובר. אימת המפגש עם המוות נשקפת מכל מבט, ונדמה שאיש מאיתנו אינו יכול לנשום נשימה ראויה כל עוד 101 החטופים, עשרים ותשעה מהם מניר עוז, מצויים בשבי החמאס ואין להם ממשלה שתושיע.
כשקראתי דברים שנכתבו לזכרם של הנרצחים מהקיבוץ התחושה הברורה ביותר שעלתה בי היא של עדינות וצניעות. בשפה פשוטה ונטולת פאתוס, הנשענת על חברות ועל אינטימיות קרובה ומלוכדת, תיארו חברי הקיבוץ ובני המשפחות את עשרות החברים שנרצחו: אבות ואמהות, סבים וסבתות, אחים ואחיות, בנים ובנות, נכדים ונכדות - כולם מתוארים באהבה ובעדינות רבה. מתוך התיאורים הללו עולים שני מאפיינים דומיננטיים החוזרים על עצמם, מהם ניתן לעמוד על אופיו וערכיו של הקיבוץ. האחד הוא החשיבות הגדולה שיש לעבודה בכל גיל ובכל מצב. כולם, צעירים ומבוגרים כאחד, מתוארים כאנשים מסורים לעבודתם; מי בשדה, מי במפעל, מי במזכירות ובהנהלת החשבונות או בכל מטלה אחרת שנטלו על עצמם. השני הוא מקומם המרכזי של תחביבים ותרבות פנאי ככלי לביטוי עצמי ולבנייתה של זהות אינדיבידואלית: אוהדי כדורגל מושבעים, חובבי מוזיקה, ייננים, משוררים, אמנים, תופרות וציירות, חובבי טבע, טיולים ומסעות. כולם בני ובנות ניר עוז וכל אחד מיוחד ושונה בדרכו. קולקטיב של אינדיווידואליסטים.
אני מתבונן בתמונותיהם של החטופים והנרצחים, ואף על פי שאינני מכיר איש מהם באופן אישי הרי שעדיין יש בהם דבר מה מאוד מוכר לי. אני מסתכל על תמונותיהם של בני גילי ודורי: עופר, רונן, עמרי, אביב, אבנר, יאיר, מיה, ויטלי, רביד, אלעד ואחרים; ואני רואה את מראה דמותה של ישראליות וציונות צנועה ויקרה מאוד. אלו הם פניהם של חברים ששירתו אתי בצבא, אלו הם פניהם של חברים שלמדתי איתם, אלו הם פניהם של אנשים שמחויבותם למדינה הזו ולאדמת הנגב מגובה בהרבה מעשים ונדרשת למעט מילים. אלו הם אנשים שהמוטו של ניר עוז, שנתלה על מגדל הסילו של הקיבוץ מיד לאחר השבעה באוקטובר - "לא עייפי דרך כי אם מפלסי נתיב" - מתאר אותם ואת תרומתם ועמלם.
אני מתבונן בתמונותיהם של החטופים והנרצחים, ואף על פי שאינני מכיר איש מהם באופן אישי הרי שעדיין יש בהם דבר מה מאוד מוכר לי. אני מסתכל על תמונותיהם של בני גילי ודורי: עופר, רונן, עמרי, אביב, אבנר, יאיר, מיה, ויטלי, רביד, אלעד ואחרים; ואני רואה את מראה דמותה של ישראליות וציונות צנועה ויקרה מאוד.
לפני כחמישים שנה, לאחר מלחמת יום הכיפורים, כתבה המשוררת רחל שפירא, בת קיבוץ שפיים, שיר הלוכד במדויק, כך נדמה לי, את כאבה של המציאות בה אנו חיים, אך גם את הידיעה שמתוך הכאב העצום הזה יכול לצמוח דבר מה חדש; דבר מה שונה ואחר, אבל חדש. השיר נקרא "השכם השכם בבוקר" ואני מניח שרובנו מכירים את הביצוע הנהדר והמצמרר של חוה אלברשטיין לשיר. כאשר מקשיבים לשיר בלא המנגינה, המילים, כך נדמה לי, מקבלות משנה תוקף.
הַשְׁכֵּם הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר יָצָאנוּ לְדַרְכֵּנוּ
יָצָאנוּ לְדַרְכֵּנוּ שְׁקֵטִים וְנִדְהָמִים.
עִקְּבוֹת הַסְּעָרָה הָיוּ בְּכָל מָקוֹם
כְּמוֹ צְלָלִים גְּדוֹלִים, כְּמוֹ עֵדִים אִלְּמִים.
הַשְׁכֵּם הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר יָצָאנוּ לְדַרְכֵּנוּ
מִלִּים שֶׁלֹּא אָמַרְנוּ הִכּוּנוּ בִּשְׁתִיקָה.
עִקְּבוֹת הַסְּעָרָה הָיוּ בְּכָל מָקוֹם,
יָדַעְנוּ שֶׁצְּפוּיָה עוֹד דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה.
אַחַר כָּךְ עָלְתָה הַשֶּׁמֶשׁ מוּל עֵינֵינוּ הַלֵּאוֹת
וְהֵאִירָה בְּאוֹר חָדָשׁ אֶת הַקֹּר וְהַבְּדִידוּת,
וְכָל מִי שֶׁהָיָה שָׁם יָכוֹל הָיָה לִרְאוֹת
כַּמָּה אוֹתוֹת חַמִּים שֶׁל יְדִידוּת.
אַחַר כָּךְ הָלַכְנוּ יַחַד מוּל הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה
שֶׁהֵאִירָה אֶת עוֹלָמוֹ שֶׁל כָּל אִישׁ בְּאוֹר חָדָשׁ.
הִבְטַחְנוּ לְעַצְמֵנוּ לִלְמֹד מֵהַתְחָלָה
מַה פֵּשֶׁר טוֹב אוֹ רַע, טָמֵא אוֹ מְקֻדָּשׁ.
הַשְׁכֵּם הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר יָצָאנוּ לְדַרְכֵּנוּ
הִפְקַרְנוּ אֶת פָּנֵינוּ לָרוּחַ הַקָּרָה.
עִקְּבוֹת הַסְּעָרָה הָיוּ בְּכָל מָקוֹם
כְּמוֹ חוֹתָם בּוֹעֵר, כְּמוֹ צְעָקָה מָרָה.
אַחַר כָּךְ זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עַל אַחֵינוּ הַנָּחִים
וְהֵאִירָה בְּאוֹר חָדָשׁ אֶת פְּצָעֵינוּ הַגְּלוּיִים.
לְאַט לְאַט לָמַדְנוּ לָשׁוּב וּלְהַבְחִין
בַּכֹּחַ הַמֻּפְלָא שֶׁל הַחַיִּים.
אַחַר כָּךְ זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ בְּרֹךְ וּבְרַחֲמִים
וְהֵאִירָה בְּאוֹר חָדָשׁ אֶת הָאֵימָה וְהַתִּקְוָה,
וְכָל מִי שֶׁהָיָה שָׁם בִּקֵּשׁ לוֹ נִחוּמִים
בְּחֶסֶד וּמְסִירוּת, סְלִיחָה וְאַהֲבָה.
עקבות הסערה עדיין ניכרים בכל מקום, והאסון והטראומה עדיין לא הסתיימו: רבים מבני הקיבוץ עדיין חטופים ואתם כולכם טרם שבתם לבתיכם בקיבוץ. היכולת להתחיל מחדש ולשוב ולהבחין בכוח המופלא של החיים, תלויה לחלוטין בהשבתם הביתה של החטופים, החיים והמתים כאחד, ובשיקום הריסותיו של הקיבוץ. הלוואי שבקרוב תזרח השמש ברוך וברחמים, וכל מי שהיה שם ישוב לביתו, ואתם חברי ניר עוז היקרים תוכלו לבקש ניחומים בחסד ובמסירות, בסליחה ובאהבה. חובתנו כלפיכם, חובתה של החברה הישראלית כולה, היא מוחלטת. עלינו לעשות הכול כדי שהיום הזה יגיע, במוקדם ולא במאוחר, ולהיות אתכם בכל רגע, להושיט כל סיוע שלו אתם זקוקים, וכמו שאומרים בעצרות השבועיות בכרמי גת וברחבי הארץ - "אנחנו אתכם, אתם לא לבד".
הלוואי שבקרוב תזרח השמש ברוך וברחמים, וכל מי שהיה שם ישוב לביתו, ואתם חברי ניר עוז היקרים תוכלו לבקש ניחומים בחסד ובמסירות, בסליחה ובאהבה. חובתנו כלפיכם, חובתה של החברה הישראלית כולה, היא מוחלטת. עלינו לעשות הכול כדי שהיום הזה יגיע, במוקדם ולא במאוחר.
אני רוצה לחתום את דברי בקטע מתוך שיר יפה ואופטימי שכתב עמירם קופר זכרו לברכה, ממייסדי הקיבוץ, על שדותיו היפים והברוכים של הנגב הטומנים בחובם הבטחה גדולה.
עוֹלָה לָהּ קֶשֶׁת מֵרָחוֹק
גֶּשֶׁם אֶל אוֹר בָּא נוֹשֵׁק
הַכֹּל סָבִיב עוֹטֶה יָרֹק
עוֹד מַיִם עַל נֶבֶט חוֹשֵׁק
נָא בּוֹא הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ
יִצְמַח לַכֹּל צֶמַח לְאִטּוֹ
יִשָּׂא עָלִים וְגִבְעוֹלִים
יִשָּׂא פְּרָחִים וְשִׁבֳּלִים
בְּתֹם אָבִיב
שָׂדֶה לְפֶתַע שׁוּב יַצְהִיב
דְּבַר סוֹד הֻשְׁלַם
זְרָעִים בָּאִים אֶל הָעוֹלָם
פרופ' חיים וייס הוא מרצה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ופעיל בפורום מדעי היהדות למען הדמוקרטיה.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.