השבוע – עם ההתעקשות של בן גביר וחבריו בעיצומו של תשעה באב להתסיס, לעורר ריב ומדנים, ולחבל באופן ממשי בסיכויי העסקה שתוביל להפסקת מעגל הדמים ולשובם של החטופים – נזכרתי בדברים שאמרתי בבית הכנסת (יחד, תל אביב) לפני שנה בדיוק. היו אלה הימים הסוערים של ניסיונות ההפיכה המשפטית של ממשלת ישראל. בימים ההם עוד השתדלו הנ"ל לצפות את הגלולה המרה בציפוי מתוק. אחרי השנה האיומה שעברה עלינו, לרבות האירועים האחרונים בבסיסים בית ליד ושדה תימן ובמאחז הבלתי חוקי גבעת רונן, דומה שהם וויתרו על כך לחלוטין. לאחרונה, גם ניסיונות ההפיכה שבו להרים את ראשם המכוער. הדברים שנכתבו בשנה שעברה מובאים כאן ככתבם וכלשונם, תזכורת לימים רחוקים ותמימים, לפני שהתדרדרנו כל כך במדרון החלקלק והמתקתק שאנו אך כפסע מתחתיתו.
אחיי ואחיותיי היקרים
השבוע, יום אחרי שעבר החוק לביטול עילת הסבירות וערב תשעה באב, הוצפה הרשת בציוצים של "אהבת חינם". השר יצחק וסרלאוף מעוצמה יהודית כתב: "ערב תשעה באב, ראוי שנרבה אהבת חינם בינינו. הבה נשתדל כולנו להיות טובים יותר זה לזה. ללא תנאים מוקדמים. צום קל ומועיל עם ישראל האהוב". ראש מפלגתו, איתמר בן גביר, החרה החזיק אחריו: "ביום הזה, אני רוצה לומר לכם אחיי ואחיותיי היקרים, אלו שתומכים בי ואלו שמתנגדים לי, אני אוהב אתכם. אוהב כל אחת ואחד מכם. אני אוהב כל יהודי [...] כולם אחים אהובים שלי ובעז״ה נתגבר יחד באהבה על המחלוקות ביננו". ואבישי בן-חיים קרא ל"ממשלת אחדות רחבה רחבה רחבה, מתונה מתונה, מתוקה מתוקה. קצת משותקת אבל אוהבת. אהבת חינם".
התחושה שעולה מהדברים האלה היא שאנחנו עומדים לפני בּוּפֶה עצום של אהבת חינם, אֱהוֹב כפי יכולתך, הכל כלול, ובחינם. הדברים להלן מוקדשים גם כן למושג "חינם". ואולם אין כוונתי להתרפק עליו אלא להזהיר ממנו, עם שני רעיונות קטנים – האחד מתחילת פרשת השבוע והשני מסופה.
אני מדבר על מהות ואתם לוקחים אותי לפרוצדורה?!
פרשת השבוע היא פרשת ואתחנן. משה מתחנן, כחלק מהנאום הארוך שלו שהתחלנו בשבוע שעבר. אבל מהו בעצם "תחנון"? רש"י מביא שני פירושים, האחד (שהוא בעצם השני) הוא ש"זה אחד מעשרה לשונות שנקראת תפילה". אך אם כך, מדוע לא לומר בפשטות: "ואתפלל" – כפי שמשה אכן אומר בהמשך נאומו (דברים ט, כו)? כלום אין הבחירה בפועל "ואתחנן" רומזת שלפנינו תפילה מסוג שונה?
לאחרונה מדברים הרבה על "אהבת חינם" חוצת מחנות, בין איש לרעהו. אם יש דבר שלמדנו מהפרשה הוא שמתנת חינם ואהבת חינם הן רק מהקב"ה שאי אפשר "לתת" או "להחזיר" לו שום דבר. בין בני אדם, לעומת זאת, לכל מתנה יש תמורה; ואם התמורה איננה ברורה לך, בדוק היטב שמתנת ה"חינם" איננה תובעת בתמורה אותך ואת ערכיך.
ההבדל בין "תפילה" לבין "תחנון" הטריד מאוד את חכמינו, בני דור החורבן של בית שני, שאחת המהפכות הגדולות ביותר שלהם, אם לא המהפכה הגדולה ביותר, היתה ניסוח תפילות הקבע שפחות או יותר החליפו את עבודת בית המקדש. זה לא שעד עכשיו לא היו תפילות (המקרא כידוע מלא בתפילות), אלא שהתפילות האלה היו ספונטניות, אד-הוק, לצרכי השעה, ולא מנוסחות מראש. המהפכה של חז"ל היתה אדירה: לא עוד תפילות ספונטניות לעת מצוא אלא ניסוח של תפילת קבע מחייבת, ובראשה המצאה חדשה ומרעישה: תפילת שמונה עשרה. חכמי המשנה התלבטו כיצד ניתן להטמיע את החידוש בציבור (ברכות ד, ג):
רבן גמליאל, שהיה הנשיא ביבנה, קבע כי "בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה", כלומר, כל אדם, צריך לומר בכל יום, את כל שמונה עשרה הברכות על בוריין. רבי יהושע, לעומתו, הציע גרסה קלה יותר לעיכול, "מעין שמונה עשרה", שתאפשר לציבור הרחב להסתגל, לפחות בינתיים, לתפילה החדשה. בין רבן גמליאל האליטיסט לרבי יהושע העממי עמד רבי עקיבא, שכידוע הכיר על בשרו את החיים הן בתוך בית המדרש הן מחוצה לו, ואולי על כן גם בהלכה הציע הצעה פנורמית רחבה: "אם שגורה תפילתו בפיו יתפלל שמונה עשרה, ואם לאו – מעין שמונה עשרה".
בניגוד לשלושתם ניצב רבי אליעזר, שהדברים שלו אינם מנוסחים בדיוק בצורת "הלכה" אלא יותר בצורה של "דאגה": "רבי אליעזר אומר: העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים". רבי אליעזר המודאג אומר לחכמים, מה אתם לוקחים אותי לפרוצדורה? האם אינכם מבינים שתפילת הקבע – שמונה עשרה או מעין שמונה עשרה או שתיהן יחד – עלולה לקחת מן התפילה את הספונטניות שלה, את החיוּת שלה, את האוטנטיות שלה, את התחנונים?! אם נהפוך את התפילה לשגרה מחייבת היא עלולה להפוך למכאנית, אוטומטית ומלאכותית. האם אתם באמת יכולים לדמיין מציאות שבה משה רבנו, במקום לשפוך את נפשו ולהתחנן על כניסתו לארץ, יעמוד ויאמר את אותה התפילה שאמר אתמול ויאמר גם מחר?
האהבה שמוצעת לנו עכשיו כאילו חינם, במתנה, מִשַליטים או שופרות בשר ודם, למעשה איננה בחינם כלל. יש לה תג מחיר כבד מאוד.
חכמי הגמרא כבר הבינו את שיטת רבי אליעזר קצת אחרת. בשבילם, תפילת הקבע לא היתה חידוש שיש להטמיע בציבור, אלא שגרת יומם, הלכה למעשה. ולכן, לשיטתם, אין מדובר עוד בבחירה בין תפילת קבע לתחנון ספונטי, שכן אפשר לשלב אותם יחד. החכמים מציעים ארבע אפשרויות של שילוב (בבלי ברכות כט, ע"ב):
"מאי קבע?
1. אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא: כל שתפלתו דומה עליו כמשׂוי", כלומר, יש לומר את תפילת הקבע אבל עם תחנון שמשמעותו להיזהר שלא תהיה התפילה כמטלה וכעול;
2. "ורבנן אמרי: כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים", כלומר, יש לומר את תפילת הקבע אבל בתחינה ורגש;
3. "רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: כל שאינו יכול לחדש בה דבר". שוב, יש לומר את תפילת הקבע, אבל כדי לשמור על החיוּת הספונטנית של התחנון יש להוסיף בכל תפילה דבר חדש;
4. "אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו: כל שאין מתפלל עם דמדומי חמה". האחים לבית אבין הלכו באותו הכיוון אבל הציעו פתרון אחר לשילוב התחנון ולשבירת השגרה והנוֹחוּת: יש להתפלל את תפילת הקבע אבל בעיתוי מאתגר, עם הנץ החמה או סמוך לשקיעתה, ובכך, כדברי רש"י, "לחזֵר אחר שעת מצווה ועת רצון".
אין חינון אלא לשון חינם
אבל האפשרות המעניינת ביותר להבנת השילוב בין "תפילה" ל"תחנון" מופיעה בעיניי בפרשת השבוע, בפירוש השני של רש"י (שהוא בעצם הראשון) על הפסוק הפותח אותה, ד"ה ואתחנן: "אין חִנּוּן בכל מקום אלא לשון מתנת חִנָּם; אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם לפי שאמר לו: 'וחנותי את אשר אחון'" (שמות לג, יט).
מהפירוש של רש"י עולה שיעור חשוב על מהות התפילה, ועל מהותה של תפילה עם תחנון. לדבריו, "תחנון" הוא מלשון חינם, ותפילה עם תחנון היא תפילת חינם. במילים אחרות, משה מתפלל לא מתוך תחושה של entitlement, ש"מגיע" לו. התפילה – כך מבינים הצדיקים ומתווים לנו את הדרך – אינה שיחה של קח ותן עם הקב"ה. ואם יוצא שהאדם גם מקבל, עליו לדעת שזה לא בזכות תפילתו או בזכות מעשיו הטובים, אלא זאת מתנת חינם. המשמעות העמוקה של הדברים היא שהאדם אינו יכול לתת דבר לקב"ה, גם לא מעשים טובים, ולפיכך כל מה שהוא מקבל בעולם הזה הוא ללא תמורה, מתנת חינם.
ומה אעשה, ואבי שבשמיים גזר עלי?!
"חינם", כאמור, נרמז גם לקראת סוף הפרשה, באחד הציוויים הנפיצים ביותר בתורה: מצוות "לא תְּחָנֵּם" (דברים ז, ב). הציווי הזה משמש כידוע רבנים חרד"ליים כדי לתרץ למה לא להשכיר דירות לערבים. ידועה הפרשיה מלפני כמה שנים, כשהרב שמואל אליהו פסק שלא להשכיר דירות לסטודנטים ערבים שבאו לעיר כדי ללמוד רפואה בשלוחה של אוניברסיטת בר אילן. התירוץ שלו היה "לא תְּחָנֵּם" מפרשתנו. כביכול, הוא אינו אוסר על חסידיו להשכיר דירות לערבים מתוך גזענות אלא כי כך אומרת התורה, ומה אעשה ואבי שבשמיים גזר עלי כך.
כבר העירו חכמים שעל פי פשט הכתוב לא נאמר האיסור אלא על שבעת העממים המקראיים שכבר פסו מן העולם; יש שהחילו את האיסור רק על עובדי עבודה זרה; והיה מי שהחריג גם את הנוצרים ואת כל "האומות הגדורות בדרכי הדתות ושמודות באלוהות".
הפרשנות ההלכתית הזו, שיש לה על מה לסמוך (בבלי, עבודה זרה, דף כ ע"א), מסבירה את "לא תְּחָנֵּם" במשמעות של "לא תתן להם חניה". אלא שכבר העירו חכמים שעל פי פשט הכתוב לא נאמר האיסור אלא על שבעת העממים המקראיים שכבר פסו מן העולם; יש שהחילו את האיסור רק על עובדי עבודה זרה (שם, תוספות, ד"ה "דאמר קרא לא תחנם") ומכאן שהאיסור אינו חל על הסטודנטים המוסלמים בצפת; והיה מי שהחריג גם את הנוצרים ואת כל "האומות הגדורות בדרכי הדתות ושמודות באלוהות" (המאירי, עבודה זרה, דף כ ע"א). בנוסף על כך, פרשנות זו איננה האפשרות היחידה להבנת הציווי הקשה. הגמרא מביאה שתי אפשרויות נוספות להבנת האיסור. על פי האחת, האיסור "לא תְּחָנֵּם" הוא מלשון "חן", כלומר, "לא לתת להם חן", או בפשטות, לא להתחנף. הפרשנות השניה מחזירה אותנו לַ"חינם", אך הפעם התורה אינה מכוונת לצד המקבל כבתחילת הפרשה אלא לצד הנותן.
אין ארוחות חינם
"דבר אחר, 'לא תחנם', לא תתן להם מתנת חנם". אבל מהי מתנת חינם? כמו במקרים אחרים בתורה, חכמים צמצמו עד מאוד את גבולות האיסור (אם לא מסמסו אותו לחלוטין). בתוספתא נאמר כי אם "[הגוי] היה שכנו או אוהבו הרי זה מותר" (תוספתא עבודה זרה ג); בעלי התוספות הרחיבו גם אל "המכירו" (עבודה זרה, דף כ ע"א); ומן הגמרא משתמע שאף אינו צריך להכירו, שנאמר בגיטין (דף סא ע"א) "מפרנסים עניי נכרים [...] מפני דרכי שלום". המשותף לכל הגמישויות האלו ואחרות הוא שהמתנה איננה נחשבת "מתנת חינם" כאשר יש לה סוג של "תמורה", גם אם היא "רק" רגשית ("אוהבו") או חברתית ("שכנו"). מה נשאר אפוא מ"לא תתן להם מתנת חנם"? כמעט לא כלום. אין בעולם ארוחות חינם ואין מתנות חינם (ותשאלו את אברהם שהתעקש לקנות את מערת המכפלה ולא לקבל אותה במתנה). אדרבה, מה שמוצג כ"חינם" עלול להתברר ככסוּת למחיר היקר שעוד נאלץ לשלם עליו. וכבר אמרו חכמים: אם אינך משלם על המוצר, ככל הנראה המוצר הוא אתה.
התפילה, מלמדנו רש"י בעקבות משה, אינה שיחה של קח ותן עם הקב"ה. ואם יוצא שהאדם גם מקבל, עליו לדעת שזה לא בזכות תפילתו או בזכות מעשיו הטובים, אלא זאת מתנת חינם. האדם אינו יכול לתת דבר לקב"ה, גם לא מעשים טובים, ולפיכך כל מה שהוא מקבל בעולם הזה הוא ללא תמורה, מתנת חינם. בין בני אדם, לעומת זאת, אין מתנות חינם.
ובחזרה לנקודת ההתחלה: לאחרונה מדברים איתנו הרבה על "אהבת חינם" חוצת מחנות, בין איש לרעהו. אבל, אם יש דבר שלמדנו מהפרשה הוא שמתנת חינם ואהבת חינם הן רק מהקב"ה שאי אפשר "לתת" או "להחזיר" לו שום דבר. בין בני אדם, לעומת זאת, אין דבר כזה מתנת חינם, או במילים אחרות, לכל מתנה יש תמורה; ואם התמורה איננה ברורה לך, בדוק היטב שמתנת ה"חינם" איננה תובעת בתמורה אותך ואת ערכיך. כך גם האהבה שמוצעת לנו עכשיו כאילו חינם, במתנה, מִשַליטים או שופרות בשר ודם (שמאז כינון הממשלה ועד אתמול אפילו לא פזלו בכיוון), למעשה איננה בחינם כלל, אלא – כפי שהוכח השבוע בהצעת החוק – יש לה תג מחיר כבד מאוד. כך או אחרת, היא בוודאי אינה הדרך לָריפוי ולַתיקון שכה נחוצים לנו עכשיו. שבת שלום.
* דברים שנאמרו בקהילת יחד, תל אביב שבת פרשת ואתחנן, י"א אב התשפ"ג, 29.7.2023
ד"ר אוריה כפיר הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. חבר בקהילת יחד, תל אביב.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.