[מאמר זה הוא חלק מהאסופה "בקשו צדק: תוספת חברתית לליל הסדר" שפרסמה תנועת מעגלי צדק לקראת פסח תשפ"ד].
ליל הסדר הוא ליל סיפורה של הגאולה הגדולה והמכוננת של עם ישראל. סיפור זה מסופר על ידי שחזור פיזי סימבולי. אנו מספרים את סיפור יציאת מצרים מתוך תחושה חזקה שהנמענים המרכזיים של הלילה הם הילדים הצעירים, והמבוגרים מקבלים שיעור בפדגוגיה – כיצד נכון להעביר את הסיפור הלאה.
אבל בתוך הסדר גלום סיפור נוסף, סיפורו של המרור. המרירות והכאב מופיעים באופן מפורש בחלק של אכילת המרור, אולם הכאבים נרמזים לאורך הסדר כולו. למעשה, סיפור השיעבוד במצרים בכללותו הוא טראומה חריפה, וליל הסדר הביא יהודים לאורך הדורות לחוש את המשך הרדיפות המלוות את ההסטוריה היהודית, "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו". ליל הסדר, ליל החירות, נערך על ידי יהודים שנים רבות במצבים קשים של שמד, רדיפה ושיעבוד.
השנה גם אנחנו נשב לסדר בצורה אחרת; לא מתוך שמד ושיעבוד, אבל מתוך כאב מר. משפחות רבות כל כך פגועות באופן עמוק; משפחות חטופים, משפחות הרוגי הטבח וחללי צה"ל, משפחות הפצועים ומשפחות מפונות ועקורות. עבור כל אלו המרירות זועקת, ושולחן הסדר יהדהד אותה באופן חריף. לצידן, גם השולחן של המשפחות שלא עומדות במעגל הראשון יכול להתנהל אחרת. ליל הסדר השנה יכול לפתוח פתח להקשבה עמוקה לכאב. הפעם נראה כי חשוב לתת פה למרירות ולהצפת הסיפור הרמוז, הסיפור של המבוגרים. דווקא בתוך החג, ביכולתנו לחוש את ההזדהות העמוקה עם הכאב הספוג באויר. עלינו לפרש את הסמלים העמומים באופן שיאפשר לנו לשאת יחד - כעם - את הכאב. באמצעות תודעה משותפת אולי נוכל לתת לפסח הזה פנים אחרות, פנים לתקווה להמתקת המרירות ולאופק של ריפוי, שייפתח מתוך ההפוגה מן השגרה הפוצעת.
השנה נשב לסדר בצורה אחרת; לא מתוך שמד ושיעבוד, אבל מתוך כאב מר. משפחות רבות כל כך פגועות באופן עמוק, ושולחן הסדר שלהן יהדהד את הכאב בחריפות; גם שולחנן של משפחות שלא נפגעו במישרין יכול להתנהל אחרת. ליל הסדר השנה יכול לפתוח פתח להקשבה עמוקה לכאב. הפעם נראה כי חשוב לתת פה למרירות. עלינו לחוש את ההזדהות העמוקה עם הכאב הספוג באויר.
הבה נתבונן במספר תגובות אנושיות של עמידה מול שבר כפי שהן מתוארות בסיפורים מכוננים בתורה: נח אחרי המבול, עם ישראל לפני גאולת מצרים, ואהרון כאשר הוא שוכל את שני בניו ביום חנוכת המשכן. בשלושת הסיפורים הללו האורה מתערבבת עם האפלה. אחרי המבול נח נדרש להתחיל ליצור עולם חדש מתוך חורבנו של העולם הקודם, והוא נוטע כרם ושותה עד אובדן הכרה. לפני גאולת מצרים בני ישראל נמצאים אחרי תקופה של עינוי והם מגיבים בקוצר רוח ובזעקה חסרת נמען. אהרון מאבד את בניו ביום בו הקב"ה מאפשר לעם ישראל את הכפרה על חטא העגל, חטא שאהרון נושא באחריות כלפיו. הוא נותר דומם. במצבים כאלו בהם האור מעורב באפלה, מתעצם האתגר של האבל והטראומה. כיצד אפשר להתיחס בו זמנית לכאב עצום ולטוב? כיצד הורים שאיבדו ילד יכולים להמשיך לתפקד ולתמוך בילדים הנותרים? האם האבל והחורבן יכסה על הכל? איך ניתן להמשיך? כיצד אפשר לשהות בכאב גדול ובו זמנית לחיות ולהיות ולהטיב? מדובר בשאלות נוקבות, שאלות חיים. אל השאלות הללו מתווספות שאלות רחבות יותר המונחות לפתחנו - על רקע הכאב, איך נמשיך לריפוי ונחיה ברבעון הרביעי של מדינת ישראל? כיצד נעבור משתיקה לדיבור? מאובדן הכרה לאחריות? מזעקה חסרת נמען וקצרת רוח לסבלנות ולשיח?
השתיקה היא מצבו של האבל. השביל הנפתח בליל הסדר מחפש את הדרך בה האבל - למרות בדידותו - יוכל לשוב לדבר. פסח הוא חגו של הדיבור, של הפה הסח. אולם אין זה דיבור המגיע מתוך שובע, אלא דיבור הבא מתוך אבל וחוסר. הסיפור בליל הסדר מבטא את המאבק לדבר מתוך הכאב.
חוסר המילים מאפיין מצב עמוק של אבל, הנובע מבדידות חריפה ומתחושה אמיתית ש'זר לא יבין', שאיש לא יוכל לעמוד במקום בו נמצא האבל. ואכן, איש אינו יכול לעמוד במקומו; זוהי בדידות אמיתית. השתיקה היא מצבו של האבל. השביל הנפתח בליל הסדר מחפש את הדרך בה האבל - למרות בדידותו - יוכל לשוב לדבר. פסח הוא חגו של הדיבור, של הפה הסח. אולם אין זה דיבור המגיע מתוך שובע, אלא דיבור הבא מתוך אבל וחוסר. הסיפור בליל הסדר מבטא את המאבק לדבר מתוך הכאב. הדיבור פונה למי שלא היה בשיעבוד, למי שלא מבין את הכאב, ומנסה לגשר וליצור תקשורת בין האבל לבין משפחתו ועמו, בין הדור הסובל לבין דור העתיד. בדיבור הזה המספר הוא החווה, ובסיפורו יש מקום מרכזי לכאב. סיפור יציאת מצרים לא יכול להיות מסופר ללא החלק של אכילת המרור, ללא רגע בו חויים מרירות פיזית. אמנם זהו רמז שלא מסוגל להכיל או להעביר את הכאב, אבל הוא מבטא את ההתעקשות לתת מקום לאבל.
ליל הסדר מביא אותנו אל ההבנה כי בתוך החג אנו שותפים בנשיאת הכאב, וכי רק אם ניתן מקום אמיתי לכאב יתאפשר סיפור משותף. הסיפור המסופר לדור הבא הוא אינו סיפור מצונזר ומיופה, אלא סיפורו של כאב, אובדן וקושי, וסיפור זה מהווה גשר של תקווה.
הנכחתו של הכאב משתקפת בהיבטים נוספים לאורך ליל הסדר, כמו המצה עצמה, שלצד היותה סמל לחרות נקראת גם 'לחם עוני'. בנוסף, בהקשרים רבים לאורך הסדר מופיע מוטיב הדם: דם הפסח, הדם על המשקוף, דם המילה, והדם הסימבולי שאנו מטיפים מהכוס. אנו קוראים: 'בדמייך חיי' – אנחנו חיים מתוך האבל. אכילת הביצה (משנה ברורה תעג, כג) בליל הסדר מסמלת גם היא את קורבן החגיגה ואת מאכל האבל גם יחד. הביצה היא מאכל עגול המייצג את הגלגל החוזר בעולם, וזהו מאכל אבלים; אבלים שחייבים להמשיך הלאה. אם כן, נתינת המקום למרירות לאורך הסדר היא עניין מרכזי. ליל הסדר מביא אותנו אל ההבנה כי בתוך החג אנו שותפים בנשיאת הכאב, וכי רק אם ניתן מקום אמיתי לכאב יתאפשר סיפור משותף. הסיפור המסופר לדור הבא הוא אינו סיפור מצונזר ומיופה, אלא סיפורו של כאב, אובדן וקושי, וסיפור זה מהווה גשר של תקווה בו טמונה היכולת לקום יחד ולהתקדם אל עבר העתיד מתוך העבר. אכילת המרור מרכזית ממש כמו אכילת הפסח והמצה, ומי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו: פסח, מצה ומרור.
הרבנית יעל שמעוני, סגנית ורמי"ת בישיבת דרישה, הקימה וניהלה את מיזם "משיבת נפש – נשות תורה עונות כהלכה" של רבניות בית הלל. אומנית פלסטית בוגרת בצלאל – חברת קבוצת האומנות "סטודיו משלך", ומציגה בתערוכות ברחבי הארץ.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.