לפני כשבועיים תועדו מתנחלים כופתים שני פלסטינים בשומרון ומתעללים בהם. במוצאי השבת שעברה צרו שלוש מאות איש על מעונות הסטודנטים של מכללת נתניה וקראו קריאות גזעניות כלפי סטודנטים ערבים, בהובלת אנשי הגרעין התורני המקומי. שני פלסטינים לפחות נהרגו מירי מתנחלים תוך כמה ימים. עדויות על שריפת בתי ערבים בידי יהודים ומעשי נקמה מזעזעים אחרים מגיעות מדרום הר חברון כמעט מדי יום. הצבא נאלץ להשעות כמה חיילים משירות בשל התנהגות בלתי הולמת כלפי עצורים. שמואל אליהו, כדרכו, מפיץ תפילות נקמה, דברי הסתה וקונספירציות זולות ומסוכנות. נערי הגבעות ממשיכים להשתולל, כאילו אין דין ואין דיין. נציגיהם בממשלה ממשיכים לתת להם גיבוי מלא. התקשורת המגזרית שותקת במקרה הטוב, ומגוייסת לטובת כל אלה במקרה הרע: 'מקור ראשון' מפרסם בלי להתלבט מודעה הקוראת בעקיפין לרצח עם, בעוד 'סרוגים', 'כיפה' ו'ערוץ 7' מעלים מדי יום כמעט טורים המתארים זאת כחובה דתית. על עלוני בתי הכנסת אין מה לדבר אפילו. גם זה קורה עכשיו. יש מי שחושבים, או רוצים לחשוב, שזה פייק; תעמולה של גורמים בעלי אינטרסים. למרבה הצער, זה לא המצב.
עינינו דומעות בימים אלה שוב ושוב; על חורבן קהילות, על מות גיבורים, על געגועים למי שגורלם לא ידוע, על צלם אלהים שבאדם שהושחת. מדוע מבעד לדמעות נאלצות עינינו לראות - אם רק איננו עוצמים אותן - מעשים אשר לא יעשו? וקדושת החיים: מה יהא על קדושת החיים?
עינינו דומעות בימים אלה שוב ושוב; על חורבן קהילות, על מות גיבורים, על געגועים למי שגורלם לא ידוע, על צלם אלהים שבאדם שהושחת. מדוע מבעד לדמעות נאלצות עינינו לראות - אם רק איננו עוצמים אותן - מעשים אשר לא יעשו? וקדושת החיים: מה יהא על קדושת החיים?
אנומליות
"זה נורא מוזר", אמר לי לפני כמה חודשים תלמיד חכם ותיק וחשוב המזוהה עם האגף המתון של הציונות הדתית, "מבחינות מסוימות אני מרגיש הרבה פחות בודד משהרגשתי לפני עשרים ושלושים שנה. החברה הדתית התפתחה, התמתנה, נעשתה מגוונת ומרובדת; היא נעשתה רגישה וקשובה יותר לסוגיות חברתיות מורכבות; התחוללה בה מהפכה אמיתית בכל הנוגע לשאלות של פמיניזם ומגדר; תפיסת ההלכה שלה נעשתה פחות דוגמטית - ואפילו יחסה לשימוש בכלים מחקריים בלימוד תורה. אני לא אומר שכל החברה הדתית היא כזו", המשיך ואמר, "אבל תופעות כאלה התרחשו גם בבתי מדרש שהיו ועודם רחוקים מאיתנו מאוד. רק בתחום אחד אני ממשיך להרגיש בודד כמו אז, ואולי אף יותר מכפי שהרגשתי אז: התחום הפוליטי-מדיני, במובנו הרחב, המוסרי. היחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני. היחס לשמאל. ואם לפני שלושים שנה היתה זו ארץ ישראל שעמדה במוקד ההוויה הפוליטית של הציונות הדתית, הרי שהיום אפילו זה לא נכון; היום זו רק לאומנות שמרנית, פשטנית, זרה, שעומדת בסתירה - שאיני מצליח להבין - לכל התהליכים האחרים שהזכרתי קודם".
נזכרתי השבוע בשיחה גלויית הלב הזו בעודי גולש, השד יודע למה, באתרי החדשות המגזריים. האנומליה של הציבור הדתי, שיש בו חסד וחמלה ואחריות לצד תופעות אחרות, משמחות-פחות, נדונה לא פעם בישר בחודשים האחרונים (למשל כאן). אך כעת היא מתגברת. קולות איומים נשמעים. לעתים, כאמור, נעשים גם מעשים.
הימים ימי מלחמה, ומשבר נורא פוקד אותנו. אלם אוחז בנו מול רצחנותו הברוטאלית של החמאס. עליבותה הנוראה של ממשלת ישראל, שכאילו לא למדה דבר, אינה מקלה על כך. גם תקווה אוחזת בנו, לפעמים: תקווה שהפעם זה יהיה אחרת; שהשכל יגבר; שהסולידריות תנצח; שממשלת החורבן תקרוס ותוחלף סופסוף בממשלה ראויה ממנה, שבה יחברו יחד נציגים מימין ומשמאל שהאמת, ולא השקר, מורה את דרכם.
ופתאום: יום השנה לרצח רבין. ועמו, איך אפשר אחרת, זכרונות מליל הרצח: מאמירת תהלים מאולצת ומבוהלת בסניף בני עקיבא שבו הייתי חניך; מקולו הסדוק של איתן הבר מכריז ש"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה"; מקולו הסדוק עוד יותר של ביל קלינטון, החותם בדמעות את דבריו על מדשאת הבית הלבן ב"שלום, חבר". ולא רק זכרונות, כמובן, אלא גם געגוע: געגוע למנהיגות אחראית - לא מושלמת, כמובן, אך נקיית-כפיים וישרת-דרך; מנהיגות לא-מאופרת, שחן של פשטות ואפילו ביישנות נסוך עליה; מנהיגות שתוכה כברה. מנהיגות אמיצה, שיודעת לאחוז בחרב וגם להושיט יד לשלום.
ושאלה אחת שאינה נותנת מנוח: האם למדנו את הלקח.
ופתאום, בעיצומם של ימי המלחמה: יום השנה לרצח רבין. ועמו, איך אפשר אחרת, זכרונות מליל הרצח: מאמירת תהלים מאולצת ומבוהלת בסניף בני עקיבא שבו הייתי חניך; מקולו הסדוק של איתן הבר מכריז ש"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה"; מקולו הסדוק עוד יותר של ביל קלינטון, החותם בדמעות את דבריו על מדשאת הבית הלבן ב"שלום, חבר". ולא רק זכרונות, כמובן, אלא גם געגוע. ושאלה אחת שאינה נותנת מנוח: האם למדנו את הלקח.
צו פיוס
מי שהיה כאן בשנים שאחרי הרצח זוכר היטב את שלל יוזמות הפיוס והאחדות שהתעוררו בעקבותיו. אינני סוציולוג, וגם לא היסטוריון חברתי, ולכן הדברים להלן מבוססים על רשמים אישיים ולגמרי לא מקצועיים; ובכל זאת, אני מרגיש חובה לכתוב אותם. שכן למעט מקרים חריגים וידועים (כגון דבריהם הנוקבים של הרבנים ליכטנשטיין ועמיטל זצ"ל, של הרב יואל בן-נון יבדל"א, ושל כמה אנשי אקדמיה חובשי כיפה), במקום שהציבור הדתי הימני-ברובו יערוך בדק בית ויבחן ביושר את הנסיבות החברתיות והאידיאולוגיות שקדמו לרצח ואיפשרו אותו, דומה כי באופן מוזר למדי היה זה השמאל החילוני שהתנצל.
פריחתם של בתי מדרש חילוניים, למשל, פסטיבלי לימוד המוניים, צמיחת מושג 'ארון הספרים היהודי', ואפילו רנסאנס הפיוט שבא בעקבותיהם - מהלכים שהנצו בחלקם עוד לפני הרצח, אך התגברו מאוד בעקבותיו - שיקפו כולם נסיון מרשים ומפתיע להתקרב ליהדות וליטול בה חלק (אמנם בלי לאמץ בהכרח תפיסת עולם דתית או אורתודוכסית), וכל זאת דווקא ברגע היסטורי שעשוי היה, לכאורה, להוליד תגובה הפוכה לחלוטין: כלומר, ברגע שעשוי היה להוליד רצון להתרחק מהיהדות ומנציגיה-מטעם-עצמם עלי אדמות (ואפשר שגם זה קרה במקביל).
תהליך מרתק זה, שנמשך בצורות שונות עד עצם היום הזה, ראוי לכל שבח. חסמים רבים הוסרו בזכותו, וציבור לא קטן רכש היכרות עמוקה ורחבה עם הספרות המסורתית. המסורת עצמה, כך אני מאמין, הרוויחה ממנו. אפשר אפילו להעריך בזהירות כי היתה לו תרומה אזרחית עקיפה ליכולתו של ציבור זה לזעוק בשנה האחרונה, בצדק, שלא רק הדמוקרטיה בסכנה, אלא גם היהדות - ושהיא שלו לא פחות משל כל ציבור אחר.
אך בלי למעט בכהוא זה מחשיבותו, זיקתו ההיסטורית של תהליך זה לאותו לילה נורא ב- 4 בנובמבר 1995, ולמה שקרה לפני כן ואחרי כן בחברה הישראלית, מעוררת מחשבות נוגות. קשה למשל שלא לחשוב על החד-צדדיות היחסית שאיפיינה אותו; כלומר, על כך שהציבור הדתי, מצידו, מעולם לא גילה עניין מקביל בהיקפו ובעומקו בהגות חילונית ובשפה דמוקרטית-ליברלית אוניברסלית; וכמה חסרה לנו שפה כזו היום (חבר קרוב סיפר לי שהוא זוכר כיצד הרב עמיטל זעק עם צירופו לממשלה שיש צורך לא רק ב'יותר יהדות לחילונים', אלא גם ב'יותר דמוקרטיה לדתיים'; כמה חבל שלא זכינו לכך!). קשה גם שלא להרהר בכך שבסופו של דבר השיח הציבורי בישראל ספג לתוכו לא רק את הצדדים ההומניים, המוסריים ומלאי החמלה של ארון הספרים היהודי, אלא גם - ולא תמיד מתוך פרספקטיבה ביקורתית (והלכתית!) נחוצה - את הצדדים הבעייתיים יותר שלו (תופעה שעליה כתב היטב ד"ר אשר אלבו).
בעוד רבים וטובים בציבור החילוני בחרו, בעקבות רצח רבין, להעמיק בלימודי יהדות, הציבור הדתי, מצידו, מעולם לא גילה עניין מקביל בהיקפו ובעומקו בהגות חילונית ובשפה דמוקרטית-ליברלית אוניברסלית; וכמה חסרה לנו שפה כזו היום.
ומעל לכל, קשה שלא לתהות אילו הנחות יסוד קשרו, בדיעבד, בין לימוד התורה החילוני לרצח רבין: האם הרצח היה נמנע, אילו יותר חילונים היו עוסקים בתורה בשנים שקדמו לו? האם יגאל עמיר לא היה לוחץ על ההדק בכיכר? האם ההסתה הפרועה שקדמה לרצח - בהפגנות, בעלוני פרשת השבוע, במוסדות החינוך - כולנו ראינו אותה, כולנו זוכרים היטב - היתה נאלמת דום, רק כי עוד ועוד אנשי מרכז-שמאל חילוני היו עוסקים מבעוד מועד בסיפור הנפלא על תנורו של עכנאי, או בסיפור הנפלא לא פחות על העימות הכוחני בין ר' יוחנן וריש לקיש? מה בעצם משמעותה של התקווה להחייאת תרבות מחלוקת חז"לית, על מעלותיה מעוררות הגאווה, כאשר היא נרקמת במעמד צד אחד בלבד?
ליסטים בליסטיותיה ידע?
אינני יודע להשיב על התהיות הללו. רק על השאלה הנוקבת האחת שבה פתחתי, קל יותר, למרבה הצער, לענות: האם למדנו לקח מרצח רבין? בשאלה זו אין כוונתי רק לחשש מכך שמישהו יקום וינהג באלימות (ולא רק כלפי אישי ציבור, אלא כלפי כל 'אחר': שמאלני, ערבי, פלסטיני), אלא לאווירה שעשויה לאפשר מעשה כזה ואף לתמוך בו. שהרי כפי שהבהיר פרופ' מנחם פרידמן ז"ל, קנאות אקטיבית לעולם אינה מתקיימת בחלל הריק; היא נתמכת על ידי מעגל של 'קנאים פאסיביים', ועל ידי "מנהיגות דתית-אידיאולוגית הנותנת את הלגיטימציה לפעולת הקנאים מלכתחילה ופעמים רבות גם בדיעבד, ולפעמים 'רק' מסרבת לגנות בפה מלא את המעשים הקנאיים". אם זה נשמע לנו מוכר, סימן שאנחנו בבעיה.
אילו הבעיה היתה רק נסיונו העקבי והפאתטי של החינוך הממלכתי-דתי להצניע את טקסי יום הזכרון לרצח רבין באמצעות איחודם, מעשה פלאים, עם טקסים לזכר רחל אימנו (כן, אני יודע שבבתי ספר מסוימים בגוש עציון נהגו טקסי רחל אמנו עוד לפני הרצח) - דיינו; אלא שאין זה אלא סימפטום קטן לתופעה רחבה יותר.
שהרי, בתום שנה לבחירת קואליציית העוועים הדתית-לכאורה, דתית על פי מושגיה שלה - קואליציה שקמה על עפרה של ממשלה אחרת, שניסתה לממש 'צו פיוס' הלכה למעשה והוכשלה בזדון - יש לומר ביושר, ובכאב, שהציבור הדתי למד, כך נראה, מעט מדי. נכון, זו הכללה, ואסור להכליל, ויש בכך סכנה של ממש; נכון, בתי ספר דתיים רבים כן מציינים את יום הזכרון לרצח רבין, גם אם הם עושים זאת 'בשינוי'; ונכון, המעגל הדתי-דמוקרטי התרחב משמעותית לאחרונה: אל המחאה נגד ממשלת חילול השם חברו לא רק ארגוני שמאל דתי ותיקים, אלא גם קבוצות דתיות גדולות בעלות בסיס ימני-ממלכתי מובהק, שלא יכלו יותר לשאת את מה שנעשה בשמן; וטוב שכך. גם ההכרה בנזקיה המצטברים של המשיחיות הציונית דתית (שעליה כתב פרופ' ישראל יעקב יובל), נשמעה יותר מאי פעם.
ואף על פי כן, אי אפשר להתעלם מכך שהציבור הדתי, או לפחות אחוז ניכר מתוכו, נתן לכוחות האפלים ביותר - ביניהם כאלה שמילאו תפקידי מפתח בימים שקדמו לרצח - להגיע באופן בלתי-נתפס לעמדות הנהגה והשפעה. וזו, מה לעשות, עובדה. אי אפשר להתעלם מכך שמשהו יסודי בציבור הזה - למרות תהליכי ליברליזציה מובהקים, למרות הרגישות ההומניסטית האמיתית הרווחת בחלקים נרחבים ממנו - עדיין מקשה עליו לפתח את אותם מנגנונים בריאים, חיוניים, שאמורים היו לעקור את גידולי הפרא הללו בזמן.
אי אפשר להתעלם מכך שהציבור הדתי, או לפחות אחוז ניכר מתוכו, נתן לכוחות האפלים ביותר - ביניהם כאלה שמילאו תפקידי מפתח בימים שקדמו לרצח - להגיע באופן בלתי-נתפס לעמדות הנהגה והשפעה. וזו, מה לעשות, עובדה. אי אפשר להתעלם מכך שמשהו יסודי בציבור הזה - למרות תהליכי ליברליזציה מובהקים, למרות הרגישות ההומניסטית האמיתית הרווחת בחלקים נרחבים ממנו - עדיין מקשה עליו לפתח את אותם מנגנונים בריאים, חיוניים, שאמורים היו לעקור את גידולי הפרא הללו בזמן.
חשבו למשל על שמואל אליהו - יש לסרב בכל תוקף לקרוא לגזען המסית-ומדיח הזה 'רב' - אדם שמככב בימים אלו ממש בעשרות פעילויות זום בחינוך הממלכתי-דתי, שאליו אנו שולחים את ילדינו, ומרצה את משנתו המחרידה. יש לומר ברורות, גם כשלא נעים לשמוע: כל עוד החברה שלנו אינה מסוגלת להוקיע אותו ושכמותו, או לפחות להעמיד מולו ומול חבר-מרעיו אלטרנטיבה תקיפה - ולא, קריאות למתינות וסובלנות ו'אהבת ישראל' אינן אלטרנטיבה תקיפה - כי אז לא למדנו דבר.
השתיקה הרועמת (במקרה הטוב) של ראשי הדוברים בציבור הדתי לנוכח המעשים שצוינו בראשית הדברים, הלגיטימציה הכללית לרטוריקה של נקמה לא-מאופקת, האדישות לכאבו של הפלסטיני הלא-מעורב בעזה - כל אלה מרעילות את האוויר באדי דלק מסוכנים; וכל זה מתרחש על מצע דל מאוד, בלשון המעטה, של חינוך לאזרחות (כדאי להיזכר כאן בנאומו החשוב של הרב ד"ר דניאל אפשטיין על האזרחות כערך).
שאלו את עצמכם, והשתדלו לענות בכנות: האם בוגרי החינוך הדתי יודעים משהו, נניח, על ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם? על אמנת ז'נבה? האם יש בית ספר דתי אחד המציין את היום הבין-לאומי לביעור האפליה הגזעית? בפועל, גם המעט שיש בטל בשישים מול חינוך בלתי פוסק ללאומיות, ולעתים קרובות ללאומנות ממש.
החינוך לאזרחות דל להחריד. האם בוגרי החינוך הדתי יודעים משהו, נניח, על ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם? על אמנת ז'נבה? האם יש בית ספר דתי אחד המציין את היום הבין-לאומי לביעור האפליה הגזעית? גם המעט שיש בטל בשישים מול חינוך בלתי פוסק ללאומיות, ולעתים קרובות ללאומנות ממש.
האמנם אי אפשר גם להילחם מלחמה מוצדקת מאין כמותה בחמאס, וגם - עם כל הקושי שבדבר - לשמור על צלם אנוש? האמנם חייבת נפשנו להישחת? יש לשבח את קבינט המלחמה - לרבות נתניהו - על שנעתר לדרישת האמריקאים להכנסת סיוע הומניטרי בסיסי לעזה, על אפם וחמתם של חברי הקואליציה הקנאים. אלא שהקנאות הזו לא הולכת להיעלם; ומי שזוכר כיצד מילים הפכו למעשים ב- 4 בנובמבר 1995, יודע שקדושת החיים ניצבת כעת בפני איום חמור.
אחרי הסערה
אחרי המלחמה, כמו בשיר של אהוד בנאי, חלונות יפתחו; אנשים יחזרו למלאכת יומם. כבר עכשיו יש החוזרים. אנשים רבים אחרים יתהלכו בינינו כצל, בשקט, ולכאבם לא יהיה סוף: הם יהיו כאותה אישה "שהרוח לקח את ביתה", ושעבורה "הזמן כמו עצר מלכת". הם ישתאו, כמותה, "איך כולם שכחו, והיא כל הזמן זוכרת". כמה חבל שבמקום להשקיע את כל כוחותינו, כאיש אחד בלב אחד, בתמיכה ובעזרה לאלה שהרוח לקח את ביתם, נאלץ שוב להקדיש משהו מעצמנו למאבק האזרחי הגדול שמלווה אותנו כבר שנים, ושהועצם בכוונת מכוון בידי פוליטיקאי קטן אחד. כמה חבל שלא תהיה לנו ברירה.
עלינו להתאמץ, עם זאת, שלפחות במאבק הזה ננחל הצלחה; שקולנו - קול תורני-מוסרי, יהודי-דמוקרטי - יגבר, ויישמע בכל בית; שמנגנוני ההגנה החיוניים שלנו, אלה שקרסו בבחירות לפני שנה והתעוררו מחדש בחודשי המאבק, יופעלו בשיא כוחם. עלינו להוכיח לעצמנו שלמרות כל מה שנאמר לעיל, למדנו את הלקח; שכברת הדרך הליברלית וההומניסטית שהציבור הדתי עבר בתחומים אחרים, תהיה הגרעין שממנו תנבוט תודעה פוליטית חדשה.
מי שזוכר כיצד מילים הפכו למעשים ב- 4 בנובמבר 1995, יודע שקדושת החיים ניצבת כעת בפני איום חמור. עלינו להתאמץ, אפוא, שקולנו - קול תורני-מוסרי, יהודי-דמוקרטי - יגבר, ויישמע בכל בית; שמנגנוני ההגנה החיוניים שלנו יופעלו בשיא כוחם. עלינו להוכיח לעצמנו שלמדנו את הלקח; שכברת הדרך הליברלית וההומניסטית שהציבור הדתי עבר בתחומים אחרים, תהיה הגרעין שממנו תנבוט תודעה פוליטית חדשה.
האתגר יהיה גדול, משום שבעת הזאת, מול רשעת החמאס, קל ללאומנות הגסה והאלימה להתפרץ, כאותה אש זרה; ויש מי שרוצה להשתיק אותנו. אך אנחנו לא נשתוק. עלינו להאמין בכל ליבנו שנצחון הטוב על הרע אפשרי; ש"הַמַּטִּים עֲקַלְקַלּוֹתָם יוֹלִיכֵם ה' אֶת פֹּעֲלֵי הָאָוֶן; שָׁלוֹם עַל-יִשְׂרָאֵל" (תהלים קכה, ה). בידינו הדבר.
ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים, חוקר ספרות חז"ל, הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ממייסדי ועורכי ישר.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
コメント