כיצד נלחמים ברוע? שאלה זו מרחפת מעל ראשנו מזה כמעט ארבעה שבועות, מאז הטבח הנורא בשמחת תורה. את ההיבטים המעשיים של שאלה זו מלווים כל העת היגדים רעיוניים, שנועדו לחדור אל הלב, אך גם לסמן מרחוק את דרכי הפעולה. אחת הפרדיגמות הרווחות בשיח בשבועות הללו, בחברה הדתית ומחוצה לה, היא המלחמה בעמלק. מעשיו של עמלק והציווי למחות את זכרו מוזכרים תדיר בדברי רבנים ואנשי חינוך, בתקשורת, ברשתות החברתיות ואף בידי ראש הממשלה עצמו. הדבר מובן, לאור המראות הקשים שנחשפנו אליהם בערי הנגב המערבי, בשדותיו ובקיבוציו. מלחמת עמלק היא סמל זמין ובעל עצמה בתרבות היהודית; הרוע והצורך להילחם בו באופן נחרץ אך מתבקש שיעוררו דימוי זה.
מלחמת עמלק היא סמל זמין ובעל עצמה בתרבות היהודית; הרוע והצורך להילחם בו באופן נחרץ אך מתבקש שיעוררו דימוי זה. אבל הוא לא היחיד. מלחמה ברוע מעסיקה את התנ"ך הרבה לפני סיפור עמלק בספר שמות.
מלחמה ברוע מעסיקה את התנ"ך הרבה לפני סיפור עמלק בספר שמות. מתחילת ספר בראשית התורה משרטטת קווים לדמותו של הרוע ומציעה את הדרכים להתמודדות עמו. קין וגלות; דורו של נוח והמבול; מגדל בבל ופלגה. אף שלישו הראשון של ספר שמות מוקדש לשאלה זו, מ"וירעו" ועד "ולא נשאר בהם עד אחד". ספרי הנביאים וכן ספרי תהלים, איוב ומשלי עוסקים חזור ועסוק ברשע ובמאבק בו.
על רקע זה יש לראות את מהפכת סדום ועמורה בפרשתנו. אכן, התורה מדברת על הפיכת סדום ועמורה, לחלוטין, עד שאף הן הפכו למשל (ראו בעניין זה "בין שתי ערים: הרהורים לשבת חזון"). אך לפני הפיכה זו ניצבת הפרשה החשובה ביותר בספר בראשית (בעיני): ויכוחו של אברהם עם הקב"ה. לסיפור זה שלושה שלבים. ראשית, הקב"ה מגלה צפונות ("הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?") או שמא נאמר, "מצפון". לאחר מכן, אברהם פונה בפניה כללית, בנויה לתלפיות, הנעה מהמופשט ("הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע") אל הקונקרטי ("אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר") ובחזרה ("הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט"). לבסוף, אברהם נכנס למשא ומתן מתיש עם הקב"ה וחדל לכאורה רק כאשר הקב"ה מנתק מגע ("וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ"). חשיבות הסיפור טמונה דווקא בשלושת המרכיבים הללו – העכבות הפנימיות של הקב"ה; המשא והמתן הקונקרטיים על אנשי סדום המוחשיים; ההכרזות המוסריות בעלות התוקף הכללי.
סדום אמנם לא ניצלה, למעט לוט ובנותיו. האם לא היו בה עשרה חפים מפשע, "צדיקים" בלשון התורה? לא ברור. אולם התורה הציבה בפנינו בפרשה זו מופת של אחריותו המוסרית של האדם וכוננה את הזכות ואת החובה של האדם לתבוע צדק ומשפט מהחברה שבה חי ומהקב"ה.
סדום אמנם לא ניצלה, למעט לוט ובנותיו. האם לא היו בה עשרה חפים מפשע, "צדיקים" בלשון התורה? לא ברור. אולם התורה הציבה בפנינו בפרשה זו מופת של אחריותו המוסרית של האדם וכוננה את הזכות ואת החובה של האדם לתבוע צדק ומשפט מהחברה שבה חי ומהקב"ה.
אל מול סדום, שזעקתה רבה וחטאתה כבדה מאד, מפתיע לגלות כי דווקא עמלק אינו מוצג בתורה כמסמל רוע מוחלט. אמת, התורה רואה בחומרה רבה את פגיעתו בישראל, מנציחה את זכרון מעשיו ומכריזה עליו מלחמת חורמה נצחית. עמלק נדון בשל אופי הפגיעה בישראל ועיתויה ("אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ"), ומלחמתו של שאול בעמלק מוצגת כנקמה על מעשי אבות ולאו דווקא כמלחמה מול רוע כשלעצמו.
חז"ל הפעילו על מלחמת עמלק את כלי הדרשנות באופנים מגוונים. בצד דרשות המאששות את הציוויים כפשוטם, אפשר למצוא דרשות המבקשות לצייר את המלחמה בעמלק בצבעים מוסריים יותר:
"וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב" -
ר' יהושע אומר: ירד וחתך ראשי גבורים שעימו העומדים בשורות במלחמה;
'עמלק' – כשמעו; 'את' – אילו אשתו ובניו; 'עמו' – אילו חיילים שעימו; וכשהוא אומר 'ואת' – אילו חיילים שעם בניו.
'לפי חרב' – ר' יהושע אומר לא ניוולום אלא דנום ברחמים.
(מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דעמלק)
ר' יהושע מתייחס כאן ל"עמלק" כשם של אדם, לא כקולקטיב. יהושע בן-נון מוצג כמי שפגע בעמלק האדם ובגיבורים, מפקדי הצבא שעמו (כדרשה: עַמו > עִמו). בדרשה נוספת, מוצגת פגיעה מינימלית: עמלק ומשפחתו, יחד עם החיילים המצויים עמם. קשה שלא להתרשם כי ר' יהושע לא הסכין עם הפירוש הפשוט – הרג העם העמלקי במלחמה. ולראיה, הדרשה הבאה מציגה את רגישות צבאו של יהושע בן נון, כלפי ההרוגים של הצד שכנגד.
חז"ל הפעילו על מלחמת עמלק את כלי הדרשנות באופנים מגוונים. בצד דרשות המאששות את הציוויים כפשוטם, אפשר למצוא דרשות המבקשות לצייר את המלחמה בעמלק בצבעים מוסריים יותר. למעשה, חז"ל הלכו כאן בדרכו של אברהם אבינו.
מהלך זה חובר למהלכים חז"ליים נוספים של צמצום המצווה למחות את עמלק. למעשה, חז"ל הלכו כאן בדרכו של אברהם אבינו. אל מול הסיפור שהטריד אותם, הם תבעו מיהושע בן-נון, הלוחם את מלחמת ישראל, התנהגות מוסרית, אף במלחמת מגן כנגד התקפה פראית.
חרבות ברזל ולקחי מוסר
המלחמה הנוכחית מטילה לפתחנו לא רק אתגרים אסטרטגיים מורכבים ביותר אלא אף אתגרים מוסריים לא פשוטים. ברי כי המאבק בקמים עלינו גובה ואף יוסיף לגבות מחיר יקר של חיי חיילים ואזרחים. עיניי עוד דומעות מהלווייתו של לביא ליפשיץ שנהרג השבוע בעזה ולבי כבד שמא נשמע בשורות קשות נוספות, חס ושלום. ומנגד, ברור כי הפגיעה בנפש בקרב תושבי רצועת עזה רק תלך ותגדל. במלחמה מעין זו בכוח צבאי המחופר היטב באזורים מאוכלסים, הפגיעה בבלתי מעורבים היא בלתי נמנעת. המבחנים המוסריים שבפניהם אנו ניצבים עוסקים בהיקף הפגיעה ובעיקר בכוונה ובמידת הזהירות. לא הרי פגיעה מכוונת בחייהם של בלתי מעורבים כפגיעה בעת מאמץ לפגוע ביכולות הצבאיות של האויב. אינה דומה מתקפה שאין בה זהירות למתקפה ששולב בה מאמץ כן למנוע ולצמצם פגיעה בנפש. ולא הרי תחושת צער אל מול איבוד חיי אדם כשמחה בנפלם. יש המבקשים בשעה זו להשבית לחלוטין את השיקול המוסרי ומייחסים את השיקול של הימנעות מפגיעה בחיי אדם ל"מוסר מערבי" השונה לכאורה מ"מוסר התורה". מלחמת עמלק משמשת עבורם פרדיגמה והפגיעה בנפש נתפסת כמטרה לגיטימית ואף רצויה.
בשיעור שהעברתי השבוע התגלע ויכוח בין התלמידות באשר לשיקולים המוסריים שיש להפעיל במלחמה שבה אנו שרויים כעת. תלמידה אחת טענה בתוקף שעל אף מעשי החמאס, עלינו להמנע מפגיעה מכוונת בבלתי מעורבים במלחמה ולעשות מאמץ שלא לפגוע בהם. כנגד זאת טענה תלמידה אחרת, כי אנו יודעים מה רוצה מעמנו הקב"ה בשעה זו וכי ברור מה עמדת התורה ביחס לאויב שמולו אנו נלחמים. תגובתי לטענה זו בשיעור היתה כפולה: ראשית, אל לנו לאמץ ודאות לגבי דעת עליון; ושנית, מתוך התורה עולים קולות שונים באשר לרצון ה' ולרצון התורה מאתנו.
המבחנים המוסריים שבפניהם אנו ניצבים עוסקים בהיקף הפגיעה ובעיקר בכוונה ובמידת הזהירות. לא הרי פגיעה מכוונת בחייהם של בלתי מעורבים כפגיעה בעת מאמץ לפגוע ביכולות הצבאיות של האויב. אינה דומה מתקפה שאין בה זהירות למתקפה ששולב בה מאמץ כן למנוע ולצמצם פגיעה בנפש. ולא הרי תחושת צער אל מול איבוד חיי אדם כשמחה בנפלם.
אבל, אם בכל זאת אפשר לנסות להבין מה הקב"ה מבקש מאתנו, הרי שלפרשתנו יש מה לומר. בדברי ההקדמה לסיפור סדום, התורה מזכירה לנו כי אברהם נבחר כדי שיצווה "אֶת בָּנָיו... לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (ראו את דבריו של הרב ירמי סטביסקי בעניין). מההקשר עולה כי מורשת זו של אברהם לבניו היא התמיהה, "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?" מי שמצווה את בניו לעשות צדקה ומשפט, מזכה אותם בזכות המוסרית להוכיח את הקב"ה, "חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" יחד עם זאת מורשת זו מחייבת את בני אברהם ללכת בדרכיו של הקב"ה ולהפנות כלפי עצמם את התביעה, "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע".
ד"ר יואל קרצ'מר-רזיאל עוסק בחינוך, הוראה והכשרת מורים במכללה האקדמית אחוה, במרכז לטכנולוגיה חינוכית, ובמדרשת רוני. ממייסדי ועורכי ישר.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.