במשך שלושה שבועות וחצי לא מצאתי מילים בכלל, ואני עדיין לא בטוח שהגיע הזמן לכתוב. הגוף כולו שותת דם, והלב נטרף מדאגה. אני רואה שיותר ויותר אנשים חוזרים לכתוב בבמות השונות, אבל מקריאת מרבית הדברים נדמה לי שמוטב היה להוסיף לשתוק. ויתכן מאוד שזה נכון גם כאן. אולי עכשיו צריך לנשוך שפתיים, כפשוטו, ורק לחפש כיצד לסייע באופן הכי פשוט ומיידי שאפשר. למרות זאת אני מבקש לשרטט כמה מחשבות ראשוניות, בעיקר כיוון שלנוכח זוועות הטבח הנורא הולכים ומתגברים הקולות שדורשים כעת לא רק להילחם ולהשמיד את חמאס, אלא לפתור באופן עמוק יותר את "בעיית עזה", בין השאר על ידי רעיונות כמו גירוש מיליוני פלסטינים מהרצועה ותפיסה מחודשת של שטח הרצועה (עם או בלי בנייה מחדש של ישובים יהודיים). התחושה שלי לנוכח אמירות מעין אלו היא כי הולכת ומשתרשת טעות עמוקה בזיהוי "הקונספציה שנשברה". ולמרות שאנחנו במלחמה וזה הזמן לנחישות, אני מוכן להודות שמדובר בגמגומים יותר מאשר בסימני קריאה.
שבירת הקונספציה
אני מתקשה מאוד להבין את הדיבורים על שבירת הקונספציה, ונדמה לי שבמידה רבה עצם הדיבור הזה הוא הקונספציה השגויה. כלומר, מאז מלחמת יום כיפור אנחנו לכודים בתפיסה שלפיה אם יש כישלון זה בגלל "קונספציה" שגויה, והתאהבנו במילה הזו, כאילו שדי לציין את מילת הקסם (או הקללה) הזו בכדי להסביר איך כל עולמנו חרב באחת. אבל יש משהו מאוד נאיבי במחשבה שמונח שהיה נכון לשנת 1973 ממשיך לתפקד באותה צורה גם כעת. במילים אחרות, אולי אנחנו שבויים בקונספציית הקונספציה.
אני מתקשה מאוד להבין את הדיבורים על שבירת הקונספציה, ונדמה לי שבמידה רבה עצם הדיבור הזה הוא הקונספציה השגויה. כלומר, מאז מלחמת יום כיפור אנחנו לכודים בתפיסה שלפיה אם יש כישלון זה בגלל "קונספציה" שגויה, והתאהבנו במילה הזו, כאילו שדי לציין את מילת הקסם (או הקללה) הזו בכדי להסביר איך כל עולמנו חרב באחת.
באופן מהותי יותר, אני מנסה למקד לעצמי איפה הייתה הטעות: לי באופן אישי, אבל בעיני גם למרבית הציבור הישראלי, משמאל ומימין, לא היו אשליות ביחס לרצחנות של חמאס. אני חושב שכמעט כל ישראלי באשר הוא משוכנע שאם תהיה לאיש חמאס האפשרות לכך, הוא ירצח אותו. מאז שאני זוכר את עצמי, אני נועל דלתות בלילה מחשש לטבח. כשהייתי בכיתה ח', יוסף איש-רן, ילד מהשכבה שלי, נרצח באכזריות יחד עם חברו קובי מנדל כשיצא לטייל. האינטרנט רק התחיל אז, ואף אחד מההורים או מהמורים לא ידע איך לסנן תכנים מילדים. באותה תקופה אירע גם הלינץ' הנורא ברמאללה, וגם אז ניתן היה למצוא בקלות רבה מדי תמונות שחשפו באופן מלא את אכזריותם של המוני פלסטינים החיים כה קרוב אלינו. במשך שנים הייתי עובר ליד פלסטינים מותשים בסוף יום עבודה ומתלבט אם לאסוף אותם ברכב שלי, ולבסוף מוותר על כך מחשש שכל פלסטיני תמים הוא מחבל פוטנציאלי. זה עצוב מאוד, אבל זו המציאות שבה גדל דור שלם של ישראלים. האשליה לא הייתה שחמאס מעוניין בשלום, אלא שישראל חזקה מספיק כדי להמשיך במדיניות הנוכחית שלה מבלי להיפגע לעולם באופן משמעותי; שניתן - רק בעזרת "הרתעה"; מזוודות-כסף; הפרד ומשול בין הגדה ועזה; נגיסה איטית ומתמשכת בזכויות הפלסטינים ביהודה ושומרון; וכריתת הסכמים עם מדינות המפרץ - להמשיך ולהחזיק את סיר הלחץ הפלסטיני המבעבע. כל זה קרס בבת אחת לא בגלל השמאלנים, אלא בגלל כישלון איום באופן ההיערכות הצבאית על הגדר, ובגלל כישלון אסטרטגי – בין השאר של מדיניות ממשלות נתניהו - בחיזוק החמאס ובהחלשת הרשות הפלסטינית וגורמים אחרים; בשל היעדר מוחלט של אופק מדיני; בשל ההתססה המתמדת של איו"ש וירושלים ועוד (בתוך ה"ועוד" יש עוד הרבה, ביניהם כל פרויקט ההפיכה המשפטית האסונית, ואסטרטגיית השיסוי הפנימי שהייתה האסטרטגיה העיקרית של נתניהו).
דווקא בתוך המלחמה יש לשרטט אופק של הסדר מדיני
נסו לדמיין רגע שנתניהו היה מכריז על מלחמת חורמה בחמאס, ובד בבד מודיע בבירור שאחד מיעדי הלחימה הוא סילוק כל ארגוני הטרור במטרה להתחיל ולבסס תשתית עבור מדינה פלסטינית עצמאית. מה היה קורה אם היה ברור לכולם – אצלנו, ביהודה ושומרון ובעזה, ובעולם - שישראל כנה בהצהירה על כך שהיא נלחמת בחמאס ולא בכל הפלסטינים (כנה בשני המובנים – באמת מתכוונת להביס את חמאס, ובאמת מעוניינת בשלום, אם רק היה פרטנר לכך)? אם היה ברור לכולם, בעקבות זאת, שדווקא מי שמאמין בכנות בקריאה ל"קץ הכיבוש" חייב להצטרף למלחמת החורמה בחמאס וארגוני הטרור?
נסו לדמיין רגע שנתניהו היה מכריז על מלחמת חורמה בחמאס, ובד בבד מודיע בבירור שאחד מיעדי הלחימה הוא סילוק כל ארגוני הטרור במטרה להתחיל ולבסס תשתית עבור מדינה פלסטינית עצמאית. מה היה קורה אם היה ברור לכולם – אצלנו, ביהודה ושומרון ובעזה, ובעולם - שישראל כנה בהצהירה על כך שהיא נלחמת בחמאס ולא בכל הפלסטינים? שדווקא מי שמאמין בכנות בקריאה ל"קץ הכיבוש" חייב להצטרף למלחמת החורמה בחמאס וארגוני הטרור?
אני מניח שרבים סבורים שממילא אין לחמאס אלטרנטיבה, ושכל הפלסטינים הם תומכי טרור. אני מפקפק בכך מאוד (מחקר עדכני מאוד שפורסם במגזין Foreign Affairs מציג תמונה מורכבת), אבל גם אם זה נכון במידה מסוימת, זה בוודאי לא חייב להיות כך, וקשה שלא לראות את אחריותנו להיעדר כל אלטרנטיבה ממשית. הימנים שבינינו (לפחות אלו שאינם רואים בכיבוש אידיאל אלא הכרח) צריכים לשאול את עצמם ביושר: האם במסגרת העולם הישן של שלטון נתניהו הייתה איזו שהיא תוחלת באלטרנטיבה פלסטינית? האם היא הייתה מקדמת במשהו את החזון הפלסטיני לעצמאות? נניח שהייתה קמה תנועת שחרור פלסטינית לא-אלימה וחפצת שלום, האם ישראל הייתה מוכנה להגיע עמה להבנות כלשהן? בשביל לענות על כך, מספיק להסתכל על המקרה של מנסור עבאס ומפלגת רע"ם: גם כאשר התחולל לנגד עינינו נס של ממש, נתניהו ושותפיו עשו הכל כדי להשחיר את עבאס ורע"ם כמחבלים וכתומכי טרור, במקום לחזק אותם (ליתר דיוק: הוא שאף להשתמש בהם לצרכיו באופן ציני ומזלזל ואז להשחיר אותם). אם אפילו בתוך ישראל פלסטינים שמדברים בגלוי על שיתוף פעולה יהודי-ערבי מוצגים שוב ושוב כמחבלים, מה זה אומר על האפשרויות שאנחנו מכשילים במו ידינו ביהודה ושומרון ועזה?
חשוב לי להדגיש שכאשר אני קורא להחזיר לשולחן ולשפה שלנו את אפשרות ההסדר המדיני אני לא עוצם את עיני ממראות הטבח; זה גם לא יעזור – התמונות מהדהדות בראש ובלב בכל מצב. להיפך: עלינו לפתוח נתיב, גם אם צדדי ורחוק מאוד, לאפשרות של מרחב אחר. הכישלון והכאב של אוסלו, האינתיפאדות, הטבח – כל אלו בהחלט לימדו אותנו שאסור לעצום עיניים. מבחינה מעשית, בעתיד הנראה לעין, קשה לראות הנהגה פלסטינית שאיתה נוכל להגיע להסכם מדיני. אבל המסקנה מכך לא חייבת להיות התנתקות חפוזה, הסכם שלום אשלייתי, או, מן הצד השני, קביעה שלעולם לא יהיה פרטנר; במקום זאת, עלינו להילחם בחמאס בכל האמצעים, אך גם להציע בבירור אלטרנטיבה לעם הפלסטיני, כזו שאולי תוכל להתגשם רק בעוד עשרים או שלושים שנה, אבל שתהיה קיימת, כאופק שיהודים ופלסטינים גם יחד יוכלו להתבונן בו.
חשוב לי להדגיש שכאשר אני קורא להחזיר לשולחן ולשפה שלנו את אפשרות ההסדר המדיני אני לא עוצם את עיני ממראות הטבח; זה גם לא יעזור – התמונות מהדהדות בראש ובלב בכל מצב. להיפך: עלינו לפתוח נתיב, גם אם צדדי ורחוק מאוד, לאפשרות של מרחב אחר.
לאופק הזה, חשוב לומר, יהיו השלכות כבר עתה; הוא יכריח אותנו לומר בבירור מה החזון שלנו, מה הם הקווים האדומים שלנו ועל מה נסכים לוותר, בכאב, ובהתאם גם ישפיע על האופן שבו אנו פועלים במרחב. גם בתוך האופק הזה, לא יהיה מדובר באוטופיה: בניגוד לישראלים רבים, וחרף התשוקה הגדולה, נמנעתי כל חיי מלנסוע לירדן או מצרים, בדיוק בגלל שחרף הסכמי השלום משהו עמוק בתוכי מסרב להפקיד את בטחוני האישי בידיהם של אנשים שחלק ניכר מהם עדיין רואה בי אויב שיש לפגוע בו.
לחיות – כיהודים
יש לי ביקורת אינסופית על השוליים ההזויים של השמאל, מה שמכונה לרוב "השמאל הפרוגרסיבי", אם כי גם שם הדברים לא הגיעו מבחינתי בהפתעה גמורה, אולי בגלל שלא גדלתי במרחבים הללו, כך שהדמויות הפועלות בהם לא היו עבורי מעולם מודלים להערצה. אבל חשוב להדגיש שמדובר בשוליים. מרבית השמאל הסוציאל-דמוקרטי במערב תומך באופן מוצהר במלחמה של ישראל (גם אם הוא מבקש תוך כדי כך שישראל תשמור על דיני המלחמה, ותגיש סיוע הומניטרי. ישראל הייתה מגיבה בדיוק באותו האופן), והדבר נכון, לדעתי, גם ביחס לאקדמיה. על כן יש להתייחס בחשדנות גדולה מאוד לקמפיינים נגד אותו "שמאל" שלרוב הוא מדומיין, ונועד, בעיני, בעיקר להשתיק כל מחשבה שמאלית/אנטי-לאומנית.
מרבית השמאל הסוציאל-דמוקרטי במערב תומך באופן מוצהר במלחמה של ישראל, והדבר נכון, לדעתי, גם ביחס לאקדמיה. על כן יש להתייחס בחשדנות גדולה מאוד לקמפיינים נגד אותו "שמאל" שלרוב הוא מדומיין, ונועד בעיקר להשתיק כל מחשבה שמאלית/אנטי-לאומנית. אם למדנו משהו מהשנה האחרונה הרי זה שמחשבה (ופוליטיקה) שמאלית נחוצה בישראל יותר מתמיד.
אם למדנו משהו מהשנה האחרונה הרי זה שמחשבה (ופוליטיקה) שמאלית נחוצה בישראל יותר מתמיד, ואחרי הטבח הנורא זה נכון והכרחי אפילו יותר. כי בחסות השבר הנורא גוברים מיום ליום קולות איומים בתוכנו; אלך לקצה, בתקווה שהם אינם מייצגים יותר מכך: סרטוני טלגרם שבהם נראים ילדים פלסטינים מתים ולידם בדיחות נקמה בעברית, אימוג'ים צוחקים ועוד; קריאות לאנוס ולשחוט נשים וילדים פלסטינים וכו'; ניסיון לפגוע בערבים חפים מפשע רק בגלל היותם ערבים. צריך לומר בבירור שזו בדיוק הברבריות הזו שכנגדה אנחנו נלחמים עכשיו. ההתעקשות כעת על דברים בסיסיים, כמו למשל על איסור ניוול גופות (איסור תורה, שחז"ל באופן מודע החילו אותו על כל אדם, כולל הרשעים ביותר), איננה שמאלניות יפת-נפש שעבר זמנה, אלא צו השעה; אנחנו חפצים לחיות כיהודים במזרח התיכון, ואנחנו נתעקש על כל חלקי המשפט הזה – כלומר, גם על זכותנו לחיים וביטחון, אבל גם על חיים כיהודים, כלומר, על מחויבות עמוקה לערכים מוסריים ודתיים בסיסיים. נכון להיום, אני מאמין שהצבא אכן ממשיך לפעול בתוך המורכבות הזו, הודות למערכת הערכים שהוטבעה בו ובנו מקום המדינה. כאשר ג'ודית באטלר אומרת שישראל מבצעת כבר שנים ג'נוסייד, או שפגיעתה באזרחים איננה אגבית כחלק מהמלחמה אלא אסטרטגיה מכוונת של פגיעה בחפים מפשע, אני יודע בוודאות שהיא משקרת שקר נורא, ושדאגתה לפלסטינים היא לא יותר מפארסה צבועה. אמנם יש כאלו שמבקשים כעת לנפץ את המחויבות המוסרית הזו כעת ולהתיר כל רסן (כפי שבא לידי ביטוי, בין השאר, בהתבטאויות שונות של שרים, חברי כנסת והוגים מהימין בנוגע לצורך למחוק את עזה, לבצע נכבה שנייה וגירוש המוני) – אבל חשוב לומר בבירור שיש קווי גבול מוסריים ודתיים שהם לא עוד קונספציה שאפשר לשבור, אלא הם עצם תפיסת האנושיות שלנו, שעליה לא ניתן יהיה להתפשר. דברים אלו נכונים במיוחד עכשיו, כאשר נחשפנו במלוא העוצמה לפרצופה של חברה שוויתרה על צלם אלוהים.
אנחנו חפצים לחיות כיהודים במזרח התיכון, ואנחנו נתעקש על כל חלקי המשפט הזה – כלומר, גם על זכותנו לחיים וביטחון, אבל גם על חיים כיהודים, כלומר, על מחויבות עמוקה לערכים מוסריים ודתיים בסיסיים. מאותה סיבה, גם אם אנחנו תומכים במלחמה בעזה, אסור לנו להיות עוורים: חפים מפשע מתים שם.
מאותה סיבה, גם אם אנחנו תומכים במלחמה בעזה, אסור לנו להיות עוורים: חפים מפשע מתים שם. לא כל הפלסטינים תומכי חמאס, או תומכי טרור, ולא הכל פייק-ניוז. אני מכיר באופן אישי סיפורים על אנשים בלתי מעורבים לחלוטין שמתים. זה נורא. ונכון, האשמה מוטלת על ידיהם נוטפות הדמים של אנשי החמאס – אין לי בכלל ספק בכך. אבל המעט שאנחנו יכולים לעשות הוא לא להתכחש לכך; והצער על בני משפחה שמתים, על ילדים, נשים, גברים שמתים – הוא אותו צער. גם שם עולמות נחשכים. להכרה בכך אין משמעות מעשית אחת: בהחלט ניתן להסיק מכך שמוטלת עלינו חובה עוד יותר גדולה, עבור עצמנו ועבור שכנינו, לשחרר סוף סוף את המרחב של ישראל-פלסטין מאחיזתם של ארגוני הטרור. אבל עצימת עיניים היא שוות ערך לדה-הומניזציה.
אחדות איננה סתימת פיות
פתחתי בכך שאיני בטוח שהגיע העת לדבר, ואסיים בהערה אחת על אחדות: אחרי שבימים הראשונים כולם דיברו על אחדות והשתיקו שיח ענייני וביקורתי, עכשיו נראה שהמגמה התהפכה אל הקוטב הנגדי, ובחוסר-סובלנות עמוק יותר: אנשים מנתקים קשרים, חוסמים חברים ומגבילים פוסטים לתגובות, ולמעשה, מדברים עם עצמם. אני מודה שלא הבנתי את זה בתקופת המחאה הגדולה, ועוד פחות עכשיו. אני מזדהה מאוד עם האמונה שכולנו אחים. אפילו סמוטריץ' ובן גביר הם אחים שלי (גם אם אחים שאני מתבייש בהם מאוד, ושבחלומות שלי הם מבקשים סליחה על כל מה שעוללו למדינה). ובדיוק בגלל זה כשיש מלחמה כולנו מגנים זה על זה, ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, יהודים ושאינם-יהודים. ועם זאת, במיוחד אם כולנו דואגים למדינה ואוהבים אותה, חשוב שכל אחד יאמר באופן ברור ומוצהר את דעתו, במקום שכולנו נתכנס לתוך שיח-אחדות ריק מתוכן; וחשוב שנתווכח, ושנגיב אחד לשני. אנחנו נמצאים במשבר נוראי, וכמו ששתיקה היא לא פתרון, כך גם לא תמימות דעים חלולה; חובה להתווכח, חובה להציף אל פני השטח גם את הדעות הלא-פופולריות, וחובה להתעקש שהמחלוקת הזו תהיה לשם שמים, למען החברה שלנו, ולא כהמשך לדוקטרינת השיסוי הפנימי.
ד"ר שרגא ביק, עו"ד, פוסט-דוקטורנט בתכנית ללימודי יהדות באוניברסיטת ייל, עוסק בתפיסות של חוק בשלהי העת העתיקה.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.