כאשר סטודנטים יהודים מפגינים בארצות הברית נגד ההרג שצה"ל מחולל ברצועת עזה, ולמען צדק לעם הפלסטיני, הם נמצאים במחלוקת חריפה עם הציבור הישראלי, מימין ומשמאל. התגובה בארץ, ואף בקרב תומכי ישראל בחו"ל, חריפה מאוד. צעירים אלה נתפסים במקרה הטוב כפתיים ובמקרה הגרוע כבוגדים. הם ממקמים את עצמם מחוץ למחנה.
גישה זו מובנת מבחינה רגשית לנוכח הטבח שמחבלי החמאס ביצעו כאן ב-7 באוקטובר. אבל היא מוטעית וקצרת-רואי. מדינת ישראל והתנועה הציונית כבר התמודדו בעבר עם אתגר דומה, ואפשר ללמוד רבות מהקרע הגדול הקודם שנפער בינן לבין צעירים יהודים אידיאליסטים במערב.
"השמאל החדש" הוא כינוי למגמה פוליטית וחברתית שסחפה צעירים רבים במערב שקם לאחר מלחמת העולם השנייה. דובריה שאפו לשלום ולצדק עולמי, וגם להתפתחותם של בני-אדם בעלי חופש פנימי, ולא רק פוליטי. כדי להשיג מטרות אלה, השמאל החדש דחה את האימפריאליזם המערבי ותמך בתנועות שחרור נגד המעצמות הקולוניאליסטיות.
התגובה החריפה למבקרי ישראל היהודים בחו"ל מובנת מבחינה רגשית, אבל היא מוטעית וקצרת-רואי. מדינת ישראל והתנועה הציונית כבר התמודדו בעבר עם אתגר דומה, ואפשר ללמוד רבות מהקרע הגדול הקודם שנפער בינן לבין צעירים יהודים אידיאליסטים במערב.
בשנים שלאחר תבוסת הנאציזם והפשיזם, חלקים בשמאל החדש ראו ביהודים קרבנות ובעם היהודי עם מדוכא, ואף תמכו בזכויותיו הלאומיות, לרבות הקמת מדינה. אבל כשמדינת ישראל קמה על גבם של פלסטינים שגורשו וברחו מתחומה, וכרתה ברית עם המעצמות האימפריאליסטיות בריטניה וצרפת במלחמה נגד מצרים ב- 1956, השמאל החדש החל לראות בה אויב. התהליך הזה הגיע לשיאו לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, כאשר ישראל כבשה שטחים נרחבים שאוכלוסייתם ערבית פלסטינית, והחלה ליישב בהם יהודים.
השמאל החדש משך לא מעט יהודים צעירים בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, רבים מהם סטודנטים, רבים מהם חניכי ובוגרי תנועות נוער ציוניות, בארצות הברית, באירופה, ובדרום אמריקה. הם היו אידיאליסטים, והיתה להם מחויבות עמוקה לערכים אוניברסליים. בדומה לצעירים היהודים המפגינים בימים אלה נגד המתקפה הישראלית ברצועת עזה, רבים מהם הזדהו כיהודים באופן מובהק וראו בפעילותם הפוליטית מימוש של הערכים היהודיים שעליהם גדלו בקרב משפחותיהם וקהילותיהם, ערכים שהפכו לצו השעה לאחר השואה.
הפנייה האנטי-ציונית של השמאל החדש הנחיתה מהלומה על הצעירים האלה. כדי להיות חלק ממחנה האור, על פי הבנתם, היה עליהם לכאורה לוותר על הציונות (וזאת בשונה מיהודים שהזדהו עם שמאל מסורתי יותר, והמשיכו להחזיק בערכים ליברליים וציוניים בעת ובעונה אחת). ואם דבקו בציונות, כפי שחלקם עשו, הם נדחו וגונו ונודו על ידי עמיתיהם בתנועות השמאל החדש.
אך המשבר הורגש לא רק אצלם אלא גם במסדרונות הממשלה בארץ, ובמיוחד בתנועה הקיבוצית. אנשיה ראו בחוג הצעירים האידיאליסטים הללו מאגר שממנו יצמחו המנהיגים של הדור הציוני החדש, בארץ וגם בחו"ל. אם יאבדו אותם, מאין יבואו מנהיגים חדשים המוכנים להקרבה עצמית ולנשיאה בעול בניית המדינה? בוודאי לא מקרב צעירים אחרים ששאיפתם העיקרית הייתה להצטרף למעמד הבורגני במערב ולהתבולל.
הממשלה והתנועה הקיבוצית ראו בעבר בחוג הצעירים האידיאליסטים שהזדהו עם השמאל החדש מאגר שממנו יצמחו המנהיגים של הדור הציוני החדש, בארץ וגם בחו"ל. אם יאבדו אותם, מאין יבואו מנהיגים חדשים המוכנים להקרבה עצמית ולנשיאה בעול בניית המדינה?
השר ישראל גלילי, שהיה אחראי על ההסברה הישראלית בממשלת גולדה מאיר, כינס בפברואר 1969 פורום בין-משרדי על מנת לדון במשבר. טענתו היתה שניתן להגיע לשיח עם צעירי השמאל בחו"ל אך ורק אם מדברים איתם בשפתם שלהם, מתוך אמפתיה וכבוד לעמדותיהם. "ככל שנבין אותם יותר, ככל שנתעמק יותר בביטויים השונים שלהם, בהכרזות שלהם, בסיסמאות שלהם", הטעים גלילי, "נוכל לשכנע לפחות חלק מהם".
בהתאם לכך, גלילי ואחרים ארגנו סמינרים אידיאולוגיים פתוחים לציונים וללא-ציונים, שנועדו ללמוד ולדון בציונות ובמדיניות ממשלת ישראל. הם הבינו ששליחים ציוניים וקיבוציים מהסוג הישן לא יתקבלו על ידי קהל יעד זה, שלא רצה לשמוע הרצאות שתכליתן להסביר עד כמה מדינת ישראל צודקת בכל דבר. הם הבינו שרק שליחים צעירים המזדהים עם הזרם הרדיקלי בארץ (אותם זרמים שנגדם מנהיגי מפלגת העבודה ומפ"ם יצאו בשצף קצף) יוכלו ליצור את הדיאלוג הנחוץ. המדינה גם הפיקה חומר הסברה מסוג חדש, ובו דגש על טקסטים קנוניים מן הספרות של השמאל הסוציאליסטי העולמי והציוני. גישה זו לא היתה מן השפה ולחוץ בלבד. היא התאפשרה משום שלמרות חילוקי הדעות, ולמרות תמיכתם המוצהרת במדיניות שאפשר לפרש (בדיעבד) כימנית, היו בזהותם של גלילי וחבריו גם יסודות שמאליים איתנים. פרופסור שלמה אבינרי, אז חוקר צעיר המזוהה עם השמאל בארץ, השתתף במאמץ זה וסיפר לי כיצד עלה בידם להתוות ללא מעט צעירים יהודים אידיאולוגיה הנאמנה גם לערכי השמאל וגם לציונות, המשלבת נאמנות למדינה היהודית בצד ביקורת על מדיניות ממשלתה.
היום אנחנו עושים בדיוק להפך. במקום שיח מכבד ואמפתי עם אותם יהודים צעירים המזועזעים מההרס בעזה ומההרג המסיבי, אנו מגנים אותם. אני שותף לדעה שצעירים אלה אינם מבינים את המורכבות של הסכסוך באופן כללי ושל הפרק הנוכחי שלו בפרט. אני מתכוון, כמובן, לא לאגף הקטן יחסית של אלה התומכים באופן מוצהר בחמאס, אלא לקבוצה הגדולה יותר הנבוכה וכואבת נוכח ההרג בעזה. אבל אני גם מצליח להבין את הקושי שהם חשים. איננו יכולים להישאר שווי נפש לנוכח המצב בעזה, אפילו אם אנחנו חושבים שאין מנוס מפעילות התקפית נרחבת כדי להגן על מדינתנו ולהחזיר את החטופים. המחלוקת שלנו עם הסטודנטים היהודים המפגינים למען צדק לעם הפלסטיני איננה מחלוקת בין בני אור לבני חושך. גם אנחנו רוצים, או ראוי שנרצה, צדק לפלסטינים, בצד עמידה על זכות הקיום שלנו; וגם אצלנו הרצון הזה מבוסס על ערכינו היהודיים.
במקום שיח מכבד ואמפתי עם צעירים יהודים המזועזעים מההרס בעזה ומההרג המסיבי, אנו מגנים אותם. אני שותף לדעה שצעירים אלה אינם מבינים את המורכבות של הסכסוך באופן כללי ושל הפרק הנוכחי שלו בפרט; אבל אני גם מצליח להבין את הקושי שהם חשים.
עלינו לפעול אפוא לכך שתהיה זו מעין מחלוקת בית הלל ובית שמאי — לא על עקרונות בסיסיים, אלא על מימוש העקרונות האלה בעולם מורכב. עלינו ללמוד מהאסטרטגיה שנקטו ישראל גלילי וחבריו בעומדם בפני אתגר דומה. זאת, ברוח דברי ישעיהו (א, יח) "לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה', אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים - כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע - כַּצֶּמֶר יִהְיוּ", שאותם דרשו חז"ל (ויקרא רבה כז, ו; בבלי שבת פט ע"ב) כרמז לויכוח ("וְנִוָּכְחָה") מיוחד: ויכוח שעם כל חריפותו, סופו הכלה, עין טובה, ופתיחת דף חדש של גורל משותף.
* אני מתבסס כאן על מחקריו של טל אלמליח, היסטוריון של השמאל הישראלי, ושל כמה מעמיתיו, בין היתר ענת קידרון ולבנה פרנק, שאיתם הייתה לי הזכות לעבוד כמתרגם וכעורך בשנים האחרונות. הדעות והטענות במאמר זה הן על דעתי שלי בלבד.
חיים ויצמן הוא סופר, מחזאי, ומתרגם, חבר קהילת ידידיה בירושלים.