אילו נתבקשנו לנחש מראש מה יפרק את החברה הישראלית, יש להניח שלא הינו חושבים על הרכב הוועדה לבחירת שופטים. ובאמת, זרמי העומק שמניעים את המחאה מצביעים על ציר אחר שלאורכו נפרם קו השבר. ציר שדווקא בו יש תקווה להסכמה חברתית רחבה.
הדיון הפוליטי המסורתי בישראל, ואיתו גם דפוסי ההצבעה, מתרחש על ציר ימין-שמאל. אך בעשור האחרון, המתח המהותי בין הפלגים בחברה הישראלית התקיים בציר אחר: ליברליזם מול לאומיות דתית. צד אחד מבקש לחזק את הזהות היהודית של המדינה. האחר רואה בה חלק ממשפחת העמים, ודבק בערכים אוניברסליים של חופש ושוויון. בשל כך, נושאים שבעבר התקיימו בציר מקביל לחלוקת ימין שמאל, כגון זכויות נשים או שוויון בנטל, הם היום בליבת הוויכוח.
אילו נתבקשנו לנחש מראש מה יפרק את החברה הישראלית, יש להניח שלא הינו חושבים על הרכב הוועדה לבחירת שופטים. ובאמת, זרמי העומק שמניעים את המחאה מצביעים על ציר אחר שלאורכו נפרם קו השבר. ציר שדווקא בו יש תקווה להסכמה חברתית רחבה.
את הניצנים לשבירת הציר ימין-שמאל ניתן היה לראות כבר בממשלה הקודמת. זו הייתה קואליציה בלתי אפשרית עם מרץ בקצה אחד וימינה בקצה השני. אך בכל זאת היה בממשלה הזו דבק מאחד. הוא התקיים סביב ההסכמה היחסית על ערכים ליברליים. הסכמה זו נותרה מתחת לפני השטח. השיח הגלוי נותר כשהיה: ימנים מול שמאלנים, ביביסטים מול רל"ביסטים.
החלפת צירים
כעת, לראשונה, הציר ימין-שמאל מיטשטש. ובהתאם, בדמוגרפיית המחאה, אנו עדים לקואליציות ברוח הממשלה הקודמת. דתיים מתונים ואנשי ימין ליברלי מצטרפים למחאה. מתהווה ציר הסכמה שחוצה את הקווים הקלאסיים של ימין-שמאל. זהותה של מדינת ישראל – יהודית או דמוקרטית – סופסוף מונחת על השולחן. זו השאלה המהותית, האותנטית, שכבר יותר מעשור בוערת בנשמתנו, אך הודחקה תחת הפוליטיקה הנצחית של ימין מול שמאל. העובדה שהיא מוציאה כל כך הרבה אנשים לרחוב, גם כאלו שמזמן מאסו והתייאשו מפוליטיקה, מעידה עד כמה היא באמת הנושא בהא הידיעה שרק חיכינו לדון בו.
זהותה של מדינת ישראל – יהודית או דמוקרטית – סופסוף מונחת על השולחן. זו השאלה המהותית, האותנטית, שכבר יותר מעשור בוערת בנשמתנו, אך הודחקה תחת הפוליטיקה הנצחית של ימין מול שמאל. העובדה שהיא מוציאה כל כך הרבה אנשים לרחוב, גם כאלו שמזמן מאסו והתייאשו מפוליטיקה, מעידה עד כמה היא באמת הנושא בהא הידיעה שרק חיכינו לדון בו.
אבל האם זהות יהודית היא בהכרח מחסום לליברליות? להבנתי, הקונספציה שמנגידה בין השניים נעוצה בתפיסה, שרבים בחברה הישראלית אימצו, לפיה אורח החיים החרדי הוא המייצג האותנטי של היהדות. לפי תפיסה זו, שימור החינוך החרדי, עולם הישיבות, האירועים בהפרדה – נושאים שבעבר נחשבו לכל היותר כסוג של רע פוליטי הכרחי – הם היום, בעיני רבים, שורש הזהות היהודית של המדינה. לעומתם, השירה העברית, התרבות הישראלית והיצירה המקומית – כל אלו אינם נחשבים לזהות יהודית.
נשים באחורי האוטובוס – יהודי. נשים בטלית – פגיעה בזהות היהודית. איסור תחבורה בשבת – יהודי. שבת-תרבות – פגיעה בזהות היהודית. מי שתופס באופן הזה את הזהות היהודית, לפי המודל החרדי, מוכן לשאת את אורח החיים הזה על גבי האלונקה הציבורית. הוא רואה בזה מחיר סביר כדי לשמֵּר את יהדותה של המדינה.
חירות, שוויון, כבוד
הפספוס הוא שדווקא הערכים שמניעים את המחאה מושרשים עמוק ביהדות. רק בעוד ימים אחדים, בפסח, נחגוג את הבשורה של חירות, שוויון וכבוד לכל אדם. שלושת הערכים שעליהם בנויה הדמוקרטיה הליברלית, שלושת הערכים שעליהם מושתתת היהדות.
רוח זו של יציאת מצרים הניעה רבים מהצמתים הקריטיים של התקדמות אנושית. מלחמת האזרחים האמריקאית כנגד הגזענות, והמהפכה הפמיניסטית כנגד אפליית נשים. ובדורנו, מהפכת הלהט"ב. כולן מהפכות ליברליות שבמרכזן חירות, שוויון וכבוד. אמנם הן נתפסו - ולעיתים עודן נתפסות - כמרד, כהתרסה אל מול השמרנות. כולל השמרנות הדתית היהודית. אבל מבחינה ערכית, הם הם ערכי היהדות: כולם צועדים בנתיב שהתוותה לנו יציאת מצרים. מנקודת מבט זו, למשל, תמיכה בנשות הכותל או במצעד הגאווה אינם התרסה כנגד אופייה היהודי של המדינה. אדרבה, זו הדגשת הערכים המסורתיים היהודיים של חירות ושוויון.
הפספוס הוא שדווקא הערכים שמניעים את המחאה מושרשים עמוק ביהדות. רק בעוד ימים אחדים, בפסח, נחגוג את הבשורה של חירות, שוויון וכבוד לכל אדם. שלושת הערכים שעליהם בנויה הדמוקרטיה הליברלית, שלושת הערכים שעליהם מושתתת היהדות.
לכן חשוב לומר בקול: אף אחד – מימין ומשמאל – לא שכח מה זה להיות יהודי. למרבית היוצאים להפגין יקרה מאוד הזהות היהודית. אך הם תופסים את הזהות הזאת באופן רחב ופתוח, ורואים במחאתם, בין השאר, מאבק לא נגד אלא על אופייה היהודי של המדינה.
התגבשות קונצנזוס
המעבר מציר ימין-שמאל לציר של ליברליזם מול לאומיות דתית, ככל הנראה ישנה מהותית את השיח הפוליטי, ולהערכתי יכריע את הבחירות הבאות. בציר זה, כך מסתמן, אין תיקו. בחברה היהודית בישראל יש, ככל הנראה, רוב ליברלי מובהק, שצמא למדינה יהודית שורשית, אך גם שוויונית, מתקדמת ופתוחה. נמצאים במחנה הזה כל מצביעי השמאל, אך גם אחוז ניכר מהימנים והדתיים. והרוב הליברלי הזה, שהסכים לשאת את הנטל החרדי והדתי כסוג של פשרה פוליטית, התעורר כעת, כשראה לראשונה ממשלה ששמה את האנטי-ליברליזם כמדיניות מוצהרת. מדיניות של לכתחילה ולא בדיעבד. הציבור הליברלי היה מוכן להתפשר על פרקטיקות מסויימות כדי לפייס את המיעוט הדתי-חרדי, אך אין הוא מוכן לוותר לחלוטין על קודש הקודשים שלו: חירות, שוויון וכבוד.
האם זאת הסכמה מקיפה של כלל החברה? בוודאי שלא. אך מחוץ לחברה החרדית והחרד"לית, שכרגע כוחן הפוליטי חורג משמעותית ממשקלן החברתי, רוב כזה, שחפץ במדינה יהודית ליברלית, עשוי להתגבש. אולם כדי שקונצנזוס כזה אכן יוכל לסחוף יש לנסח אותו, לתת לו שפה וזהות. לשבור את החלוקה הפאבלובית, לפיה מי שמחזיק בזהות יהודית מחויב לדחות כל גילוי של ליברליות, ומי ששייך לשבט הליברלי חש דחייה אינסטינקטיבית מכל חיזוק של הצביון הדתי.
זו ההזדמנות שלנו להשיב עטרה ליושנה ולהחזיר לחיים את הזהות היהודית ההומאניסטית והליברלית ברוח אבות הציונות. זהות פתוחה, מקדשת ערכים של חירות, שוויון וכבוד, חפצת קידמה, מאמינה בכוחה של יצירה אנושית, ומתונה.
במובן זה, נקרתה בפנינו הזדמנות נדירה: לאחר עשורים של דיון פוליטי רדוד, שבטי, שאיננו נוגע בשאלות העומק האידיאולוגיות שמפלגות את החברה, לראשונה עומדות על הפרק שאלות היסוד. מהו אופייה של המדינה, מהו עולם הערכים שלה, איזה רוח של יהדות תוביל אותה. זו ההזדמנות שלנו להשיב עטרה ליושנה ולהחזיר לחיים את הזהות היהודית ההומאניסטית והליברלית ברוח אבות הציונות. זהות פתוחה, מקדשת ערכים של חירות, שוויון וכבוד, חפצת קידמה, מאמינה בכוחה של יצירה אנושית, ומתונה.
כעת ההזדמנות להחליף את ההתנגשות בין יהודית לדמוקרטית, בהכרעה: יהודית, ולכן דמוקרטית.
ברוך ברזל הוא פרופסור בחוג למתמטיקה באוניברסיטת בר-אילן, יזם הייטק ומרצה ליהדות.
צילום: לוי משולם.