ארבעה חלקים עיקריים היו בתוכנית שהציג יריב לוין תחת הכותרת "הרפורמה המשפטית" בחודש ינואר 2023: (א) שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים כך שהקואליציה תשלוט על מינויים של מאות שופטים; (ב) הכפפת היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה לשרים ולא ליועצת המשפטית לממשלה; (ג) פסקת התגברות שמאפשרת חקיקה בניגוד לחוקי היסוד; וכן (ד) ביטול עילת הסבירות. (את חלקי "הרפורמה" פירטתי על פי מידת המסוכנות שלהם לדמוקרטיה – מהכבד לקל). בפועל, אין דרך אחרת לסכם זאת: התוכנית נכשלה כישלון חרוץ. המחאה המשמעותית והגדולה בתולדות המדינה עיכבה ומנעה את חקיקת שלושה ממרכיבי התוכנית, ואילו החלק הרביעי שהובא לחקיקה – פסקת ההתגברות – בוטל בפסק דין בדעת רוב של בית המשפט העליון. לכאורה, דבר לא נותר מאותה "רפורמה משפטית".
דומה שהתחושה בקרב הציבור היא שהמלחמה בעזה שפרצה בשמחת תורה התשפ"ד והאסון הכבד שאנחנו עדיין חיים בתוכו עצרו או עיכבו את ביצוע תוכנית ההפיכה. לצד זאת, חלקים גדולים מהחברה הישראלית בוודאי לא מוצאים כוחות ופנאי לחשוב על מצבה החוקתי והמשטרי של מדינת ישראל, שכן הם שקועים ביגון, במאבק להחזרת החטופים, בחרדה קיומית, בטרדות הפינוי מהבית ובשירות מילואים מתמשך. מציאות קשה כזו, המביאה את הציבור להתמקד בצרכיו הבסיסיים ביותר – חיים וקורת גג – היא כר פורה לשני מצבים: יאוש שמביא להשתקת הביקורת על הממשלה, וסנטימנט שעלול לקדם אידיאולוגיות קיצוניות ואף קונספירטיביות שיסבירו את אי הסדר והעדר הביטחון.
תוכניתו של יריב לוין נכשלה כישלון חרוץ. המחאה המשמעותית והגדולה בתולדות המדינה הצליחה. לכאורה, דבר לא נותר מאותה "רפורמה משפטית". דווקא על רקע הצלחה אמיתית זו חשוב להבין שבפועל הממשלה לא ויתרה: בימים אלה היא מרסקת את את שלטון החוק באמצעים אגרסיביים חדשים.
ואכן, על רקע מציאות "נוחה" זו, עברה הממשלה באופן לא מפתיע לשלב הבא של ההפיכה המשטרית. כעת כבר לא נמסרות הכרזות לציבור ולא נחקקים חוקים שירכזו את מירב הכוח בידי הממשלה באמצעות דילול סמכויות של מנגנוני האיזון והפיקוח (בית המשפט, ייעוץ משפטי). במקום זאת, הממשלה עברה לשלב ריסוק שלטון החוק באמצעים אגרסיביים, ועם זאת סמויים ומתעתעים: תעמולה אינטנסיבית נגד שלטון החוק, והעדר ציות לחוק מצד הממשלה עצמה. במילים ברורות יותר: הממשלה אינה מחוקקת חוק שמגביל את סמכויות היועמ"שית; היא פשוט מתעלמת מהחוק ומתעלמת מהיועמ"שית.
אי הציות לחוק התבטא רק בשבוע וחצי האחרונים בשורה של מהלכים. כך, מינויה של יו"ר הרשות השניה ד"ר אודליה מינס נעשה באופן שאינו תואם את החוק. וסוגיה חמורה יותר: ההחלטה על החיסול בלבנון, ועל פי פרסומים זרים גם ההחלטה על החיסול באיראן, התקבלו שתיהן לא באמצעות הצבעה בקבינט, אלא על ידי נתניהו וגלנט בלבד - וזאת בניגוד לנורמה הקובעת שהכרעות העלולות להביא למלחמה יתקבלו בפורום של הקבינט. היועצת המשפטית לממשלה הבהירה במכתבה כי מדובר בהליכים לא חוקיים, ואולם כאן עברו חברי הממשלה לאי ציות גלוי, מופגן ומוחצן: לגבי מינויה של יו"ר הרשות השניה הודיע השר קרעי כי אין בכוונתו להתייחס לחוות דעתה של היועמ"שית, ובמקביל לכך הפעיל נתניהו פרקטיקה חדשה שלפיה הוא מתעלם מהיועמ"שית ומסתמך על "ייעוץ משפטי פרטי" מטעם מזכיר הממשלה, יוסי פוקס.
בשלב הקודם הממשלה רצתה לחוקק חוק שיגביל את סמכויות היועצת המשפטית לממשלה; כעת היא פשוט מתעלמת ממנה - ומתעלמת גם מהחוק עצמו. הממשלה אינה מצייתת עוד לכללים הבסיסיים שמקיימים את המשטר הדמוקרטי.
שיא נוסף של סרבנות חוקית הגיע ממש בימים האחרונים כאשר מינוי נציב שירות המדינה עומד על הפרק. הנציב הוא תפקיד קריטי במערכת הדמוקרטית והוא משמש כשומר סף בפני עצמו, משום שהוא חולש על כל השירות הציבורי ומעמדו מחייב לוודא שהמערכת משרתת את הציבור ולא את המלך. והנה, נתניהו ביקש למנות את הנציב באמצעות פרוצדורה שתאפשר לו לשלוט באופן כמעט בלעדי על המינוי - זאת בעוד על פי חוות דעתה של היועמ"שית חובה למנות את הנציב באמצעות וועדה ציבורית שמבזרת את כוחה של הממשלה במינוי. לאחר מתן חוות הדעת מטעם היועמ"שית הוציאה הממשלה הודעה שכל כולה צפצוף וזלזול בשלטון החוק. לשכת נתניהו הודיעה ש"הממשלה לא אימצה את הצעתה" של היועמ"שית ושבכוונתה למנות את הנציב באופן שתואם את האינטרס של נתניהו. כזכור, כפי שנקבע בוועדת שמגר בשנת 1997, וכן בהחלטות מחייבות של בית המשפט העליון – תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה הוא לייצג את האינטרס הציבורי. לא את האינטרס של הממשלה או של העומד בראשה. כן קבע בית המשפט בשורה של החלטות כי הפרשנות של היועמ"שית לחוק היא הפרשנות המחייבת. סתירת החלטתה של היועמ"שית מהווה אי ציות לכללים הבסיסיים שמקיימים את המשטר.
שלטון החוק מיותר: תעמולה לאי-ציות
ואולם, יש לומר שאי הציות של הממשלה לחוק הוא מהלך לא טבעי בחברה דמוקרטית, ועל כן באופן עקרוני אמור לגרור התנגדות אזרחית. כדי למנוע זאת, הממשלה מכשירה את אי הציות באמצעות פעולה משלימה ומקדימה: תעמולה ציבורית אגרסיבית נגד שלטון החוק. מאוד קשה לשכנע אזרחים החיים בתרבות דמוקרטית לוותר על שירותיהם של בתי משפט, של מנגנוני סף כמו פרקליטות, מבקר מדינה, תקשורת, אקדמיה, מוסדות בינלאומיים וארגוני חברה אזרחית. כדי לעשות זאת נדרשת עבודה תודעתית אינטנסיבית שתביא את אזרחי המדינה לפתח חשד, טינה ואף ניכור כלפי המוסדות הללו.
רבות נכתב על אופיו הפופוליסטי של משטר נתניהו ועל הפירוק השורשי של האמון של אזרחי המדינה בכל אחד מהמוסדות שמרכיבים חברה דמוקרטית. ואולם אין ספק שהמלחמה בעזה הביאה את הקמפיין התודעתי לרמות חדשות. ראשית, מפני שכעת קמפיין הדה-לגיטימציה מופנה כלפי צה"ל. מדובר במהלך מורכב מצד הממשלה הפופוליסטית הן משום שצה"ל זוכה באופן עקבי לאמון גבוה מאזרחי ישראל, והן משום שהוא "צבא העם": כולם מתגייסים, גם "הבייס" של נתניהו. על רקע זה נדרשה עבודה אסטרטגית שמטרתה יצירת הפרדה מלאכותית בין הנהגת הצבא "הבוגדת בעם" לבין הדרגים הנמוכים יותר, שהם "העם האותנטי".
רבות נכתב על אופיו הפופוליסטי של משטר נתניהו ועל הפירוק השורשי של האמון של אזרחי המדינה בכל אחד מהמוסדות שמרכיבים חברה דמוקרטית. ואולם אין ספק שהמלחמה בעזה הביאה את הקמפיין התודעתי של הממשלה לרמות חדשות.
שנית, וחשוב לענייננו, הדה-לגיטימציה למערכת שלטון החוק הגיעה לשיא חדש, כאשר כעת עצם ההחלטה של רשויות החוק לפתוח בבדיקה או חקירה מסוכל על ידי ממשלת הימין בהתאם לצרכים פוליטיים. לאחר שהפרקליטה הצבאית הורתה על חקירתם של חיילי מילואים שנחשדו באלימות קשה והתעללות מינית בעצורים במחנה "שדה תימן", פרצו קבוצות של מוחים חמושים ורעולי פנים, בראשם חברי קואליציה וממשלה כמו עמיחי אליהו וצבי סוכות, לתוך בסיסים צבאיים. הסמליות שבמעשה הפריצה בלתי נתפסת: נציגי ממשלה מסתננים בזמן מלחמה למתקן של צה"ל על מנת למנוע חקירה של פשע מלחמה. בשלב זה, החיילים החשודים הרי לא הורשעו ולא הוגש נגדם כתב אישום; אלא שהמסר של חברי הממשלה הוא שלרשויות החוק אסור אפילו לפתוח בחקירה. למעשה הזה נלווה מסע דה-לגיטימציה של אותם חברי קואליציה, כמו גם של אנשיו של נתניהו, נגד הפרקליטה הצבאית הראשית, נגד מערכת אכיפת החוק ונגד הנהגת צה"ל (הקולות הבלתי נתפסים שתמכו בהתעללות באסירים - גם אם הם מחבלים מתועבים - דורשים התייחסות בפני עצמה. ואולם, עיקר רשימה זו בתיאור אובדן ערכו של שלטון החוק). הפעולה שביקשה הפצ"רית לעשות היא פתיחה בחקירה על פשע מלחמה, ונציגי הימין הקיצוני, הימין הביביסטי וחלקים מהציונות הדתית התנגדו לעצם החקירה. וכך הגענו למצב הבא: ממשלת נתניהו, שריו ונציגיו בתקשורת שיכנעו את הקהל שלהם ששלטון החוק מיותר. הם הצליחו לבסס תודעה שלפיה מערכת אכיפה יעילה, עצמאית, א-פוליטית, הכפופה לערך כבוד האדם – אינה נצרכת, ואף עוינת.
בשלב הראשון ביקשה אפוא ממשלת נתניהו לשכנע את הציבור שהתוכנית לריכוז הכוח המשטרי בידיה של הממשלה אינה אלא תיקון במערכת המשפט - "רפורמה משפטית". בשלב השני הם כבר טוענים שאין צורך בחוק ובמשפט. במילים אחרות: ההפיכה המשטרית נמצאת בימים אלה בשיאה.
בשלב הראשון ביקשה אפוא ממשלת נתניהו לשכנע את הציבור שהתוכנית לריכוז הכוח המשטרי בידיה של הממשלה אינה אלא תיקון במערכת המשפט - "רפורמה משפטית". בשלב השני הם כבר טוענים שאין צורך בחוק ובמשפט. במילים אחרות: ההפיכה המשטרית נמצאת בימים אלה בשיאה. היא לא רשמית, היא לא כוללת הכרזות חגיגיות, היא כמעט ולא כוללת שינויים חוקתיים פורמליים. אבל היא אגרסיבית יותר, ופחות ניתנת לשינוי. היא מכוונת לליבן של המוסכמות הכי ברורות ועמוקות, ומערערת על העיקרון המסדר החשוב ביותר במדינה דמוקרטית מתפקדת: הציות לחוק ושלטון החוק.
מול ריבוי האיומים: זמן למקד מסרים
תנועות המחאה שהיו אפקטיביות בשנה שעברה מתקשות למצוא את דרך התגובה למעשים החמורים של הממשלה. קשה להאשים אותן: בעוד שבשנת 2023 תוכנית הממשלה היתה ברורה ומוגדרת, אנחנו מתמודדים כעת עם שורה של חבלות כמעט בכל תחום: עצמאות התקשורת (הטבות לערוץ 14 וכן הניסיון להציב נציגה של המשטר בערוץ 13); שלל איומים במינויים לא ראויים ולא עצמאיים - לראש המל"ג, למפכ"ל המשטרה, לנציבות שירות המדינה; עיכוב במינוי נשיא לבית המשפט העליון; הפיכת המשטרה לפוליטית על ידי שר עבריין מורשע; תיקצוב של מוסדות חרדיים שלא מלמדים ליבה; השתלטות סמוטריץ' על המינהל האזרחי; אלימות נגד פלסטינים ביו"ש; פגיעה מכוונת ביחסים אסטרטגיים עם מדינות המערב, ועוד ועוד. וכמובן, סוגיית החטופים המדממת. קשה לבחור במאבק אחד ברור ומוצדק. ואולם, הצלחתה של המחאה של 2023 נבעה מהמטרה הברורה, כמו גם מהגיוס של קבוצות רבות ומגוונות בחברה הישראלית. המחאה התעקשה שלא לעסוק בשאלה הפרסונלית (ביבי), וגם לא עסקה בסוגיות מורכבות כמו הכיבוש או יוקר המחיה. היא התרכזה במאבק על עצמאות המוסדות הדמוקרטיים, ומכאן הצלחתה (החלקית, כמובן).
תנועות המחאה מתקשות לשחזר את הצלחתן מהשנה שעברה. קשה להאשים אותן: בעוד שלפני המלחמה תוכנית הממשלה היתה ברורה ומוגדרת, כעת היא מתפרסת על פני תחומים רבים. על רקע זה, נדמה שהצעד שיש לנקוט בו הוא מיקוד מסרים. והמסר פשוט: יש לציית לחוק. יש לשמור על שלטון החוק. שאם לא כן, מדינת ישראל תחדל מלהתקיים.
על כן, נדמה שהצעד שיש לנקוט בו גם כעת הוא מיקוד. ללא ציות לחוק, מדינת ישראל תחדל מלהתקיים, וכיון שכך - בצד המאבק למען החטופים, אין חשוב יותר מהמאבק על ציות לחוק ועל שלטון החוק. המסר המרכזי של כל מי שלא מעוניין בחורבן שלישי צריך להיות התנגדות לכל הפרה של החוק מצד הממשלה ולכל איום בפירוק של המוסדות - משטרה, בתי המשפט, הייעוץ המשפטי. כמובן שזו לא תהיה עבודה קלה. נדרש מאמץ תודעתי וחינוכי ארוך טווח שיתמודד עם הרעיונות המסיתים וההרסניים שבמשך שנים כיוונו לחורבן גופי האכיפה באמצעות הסתה ונרטיבים שקריים. נדמה לי שאם נתגבר על המידע הכוזב, המסר כנגד שחיתות וחורבן הסדר והאכיפה אמור להיות ברור ומוסכם על הכל (כמעט). אם נעשה זאת, אני מאמינה כי תהיה עוד תקווה לתיקון ולימים טובים יותר שבהם "לֹא־יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה" (ישעיהו ס, יח).
ניצן כספי שילוני היא עורכת דין, עמיתה במכון הרטמן וחברת השמאל האמוני.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.
Kommentare