מצוות פדיון שבויים, שלפי הרמב"ם אין מצווה גדולה ממנה, דורשת השקעת משאבים מרובים, לרוב מעבר ליכולתו של יחיד. על כן העיסוק בה מחייב את התגייסות הציבור. חכמים הגבילו את מאמצי הפדיון וקבעו להם סייגים מתוך דאגה לכלל, וכדי שלא יתפתו האויבים לשוב ולחטוף. שתי תקנות תקנו חכמים בנושא:
הראשונה – "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן" (משנה גיטין ד, ו) - עומדת בעת האחרונה במרכז השיח הציבורי. תקנה זו מכוונת למחיר היקר תמורת החטופים - "מפני תיקון העולם" - ומבקשת להימנע מלהמריץ את האויב להמשיך במעשי החטיפה, לצד דעה שאין להטיל על הציבור חובות ממון שיתקשה לעמוד בהן (בבלי גיטין מה, א).
התקנה השנייה – ''אין מבריחין את השבויין'' (בהמשך המשנה שם) - משמעותה ''שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול ומרבים בשמירתם'' (רמב''ם, הל' מתנות עניים ח, יב). כלומר, גם אם נצליח לשחרר כמה מן השבויים בכוח, בתחבולות, ובסיוע לבריחה מן השבי, כי אז יכביד האויב את ידו על השבויים הנותרים, או שבויים לעתיד, יתגבר את השמירה עליהם, חלילה תוך כאב ועינויים - בין אם כדי לנקום בנותרים, או על מנת למנוע בריחות בעתיד (ראו מחלוקת התנאים בנושא במשנה שם). תקנה זו כמעט ואינה נוכחת בשיח הציבורי.
הרב יהודה הרצל הנקין קובע אמנם כי במצב של שבויי מלחמה מותר להפר את שני הכללים הקדומים שנקבעו במשנה - מותר לפדות את השבויים ביתר על פי דמיהן, ומותר לחלץ ולהבריח את השבויים. אלא ששאלת ההברחה, במציאות המרה הנוכחית, מורכבת הרבה יותר.
בימים אלה ראוי לשוב ולהעלות את התקנה השנייה לסדר היום ולדון בה. הקריאות להעמקת הכיבוש של רפיח ולשחרור החטופים באמצעות לחץ צבאי מחייבות אותנו לקחת בחשבון את משמעות הדבר לגורל החטופים. נוכח דברי המשנה ופוסקי ההלכה (הרמב''ם, ושולחן ערוך) האוסרים להבריח שבויים בכוח הזרוע, עולה השאלה האם יש להתמיד במאמצים לשחרורם בדרך צבאית.
פוסקי הלכה שדנו בסוגיה זו בדורות האחרונים (דוגמת הרבנים ישראלי והנקין), ראו את הלכת "אין מבריחין" כמכוונת לשבי על רקע פלילי. במצב זה, מדובר בעניין בין פרטים, ויש לשקול את העמדת טובתו של מי שיינצל בפעולת ההברחה אל מול החשש מעינויים ואף מסיכון חיי השבויים הנותרים בשבי. אולם מצב מלחמה שונה מהקשר פלילי. המדינה מוציאה חיילים לקרב בידיעה כי חלקם לא ישוב; אפשר לטעון כי בעת מלחמה אין התחשבות בחיי יחידים וכי על החברה להעדיף את השיקולים הצבאיים והמדיניים. ובכל מקרה יש להבדיל בין מציאות בה תוקנה התקנה, בהעדר מדינה וכוח צבאי, ובין המצב כיום – מדינה יהודית השרוייה במצב מלחמה מול אויב. על כן, אפשר לכאורה לומר שלא יחול כאן דין ''אין מבריחין'' כלל, ובמקומו יבואו דינים המתאימים למצב מלחמה. וכך פסק הרב שאול ישראלי:
''אין משגיחים בסכנה לבני הערובה, שכן בכל מלחמה אין משגיחים בפרט, ומותר לערוך פעולה צבאית להרוג את החוטפים. וגם אם אי-אפשר היה לערוך פעולה צבאית, אין חיוב להיענות לדרישות החוטפים כדי להציל בני הערובה ומותר לעזבם לנפשם רחמנא ליצלן אם כך הוא הצורך בניהול המלחמה'' (חוות בנימין, ח"א סי' יז פרק ו).
מושג המפתח כאן הוא ''הצורך בניהול המלחמה'' וכאן הכללים משתנים. שתי התקנות -''אין פדיון שבויים יתר על כדי דמיהן" ו"אין מבריחין את השבויים" - עוברות מתחום העניינים שבין בני אדם פרטיים, לתחום הצבאי-מדיני. הרב יהודה הרצל הנקין קובע כי במצב של שבויי מלחמה מותר להפר את שני הכללים - מותר לפדות את השבויים ביתר על פי דמיהן, ומותר לחלץ ולהבריח את השבויים:
''במלחמת טרור לא נשלל פדיון שבויים ב'יותר מכדי דמיהן'. כמו כן, לא נשלל חילוץ בכוח... ההכרעה בשאלות הביטחון מסורה למפקדי הצבא ובראשם לממשלת ישראל, שהיא המפקד העליון של צה"ל'' (שו"ת בני בנים א סי' מג).
ולאחר שההלכה הופקעה מן הדין הפרטי לדיני מלחמה, נתונים השיקולים בידי אנשי מקצוע: אנשי צבא והמדינאים המופקדים עליהם. בדיוק כפי שהלכות פיקוח נפש נמסרות לאנשי מקצוע בתחום הרפואה. משרעת השיקולים תהיה רחבה מאוד, ומטבע הדברים הם יהיו כפופים להשקפת עולמם של מקבלי החלטות.
הלכה וחידושה במציאות משתנה
מה הם אותם שיקולים הנתונים להערכת אנשי המקצוע? בספרות בת הדורות האחרונים נדונו השיקולים בהרחבה: המחבלים שישוחררו עשויים לשוב לפעילות טרור, כפי שאכן קרה במקרים רבים; הסיכון בשחיקת ההרתעה עקב שחרור מחבלים שלא ריצו את עונשם; עידוד חטיפות עתידיות; שחרורם של המחבלים מבתי-הכלא מעמיד בסכנה את תוקפה של מערכת המשפט בישראל, כי כשמחבל משתחרר מכלאו עקב סחיטה, הופכת המערכת ללעג ולקלס. מול שיקולים אלו יש להעמיד את השיקול בדבר חשיבות השמירה על מורל הצבא ולכידותו, חיזוק ההכרה של החיילים בכך שהצבא ומקבלי ההחלטות יעשו כל מאמץ לשחרר חיילים שבויים ולא לנטוש אותם בידי האויב ועוד. (ראו למשל: הרב יהודה זולדן, מלכות יהודה וישראל, סימן כא; הרב יעקב אריאל, שו"ת באהלה של תורה ד, סי' יט).
ברור כי הקריאות ל"ניצחון מוחלט", להמשך הלחימה, להפעלת הלחץ הצבאי ולמיטוט החמאס אינן מכוונות להשבת החטופים, וכי אדרבא, משמעותן אובדנם של החטופים.
המציאות המרה אליה נקלענו בתקופה האחרונה - ציבור גדול שנחטף והובל אל ארץ אויב, מעולם לא היה כמותה כתולדות העם בישראל. מציאות זו בוודאי שאינה מוכרת בהלכה, וממילא לא נדונה בה. ולהוותינו, יש לחדש כאן הלכה. גם במציאות זו יהיו תקפים הטיעונים בדבר שחרור מחבלים אשר יעסקו בעתיד בפעולות טרור, בהחלשת כח ההרתעה וכדומה, אך הפעם מתווספים שיקולים נוספים בשל הסיטואציה הייחודית של הפקרת למעלה ממאה בני אדם בידי אויב. אין מנוס מלשאול מה תהיינה השלכותיה על רוח העם, חוסנו ובריאותו. הרי אנו עדים כיום לתסיסה העצומה, לרגשת הלב וליציאת המוני אדם לרחובות בקריאה להשבת החטופים. האם נבחנו לעומק השבר הנורא, ערעור נפש היחידים והאומה בהפקירה למוות את בניה ובנותיה? למיטב ידיעתי מעולם לא נדונה שאלה דומה בספרות ההלכה.
זאת ועוד, ברור כי הקריאות לניצחון מוחלט, להמשך הלחימה, להפעלת הלחץ הצבאי ולמיטוט החמאס אינן מכוונות להשבת החטופים, וכי אדרבא, משמעותן אובדנם של החטופים, עד האחרון שבהם. "ניצחון מוחלט" - אליבא דתומכיו - מטרתו להשיב את הכבוד ואת הגאווה הלאומית, שלא לדבר על השאיפות ליישב את רצועת עזה ולהקים מחדש את גוש קטיף, ולא את החטופים. האם שקלו אנשי המקצוע את יתרונות "הניצחון המוחלט" מול חיי החטופים והחיילים שגורלם נחרץ?
יתר על כן, הניצחון המוחלט אולי ירומם את גאוותו של חלק מסויים בעם, ואולי אף ירתיע אויבים מ"להתעסק איתנו", אך הוא יוריד וישפיל את כבוד ישראל בעמים, תופעה הנגלית לנו היום במלוא חומרתה. ומי יודע לאן נוסיף להידרדר אם נמשיך בדרך זו.
"הניצחון המוחלט" אולי ירומם את גאוותו של חלק מסויים בעם, ואולי אף ירתיע אויבים מ"להתעסק איתנו", אך הוא יוריד וישפיל את כבוד ישראל בעמים, תופעה הנגלית לנו היום במלוא חומרתה. ומי יודע לאן נוסיף להידרדר אם נמשיך בדרך זו.
נשוב לעיקרון שטבע הרב ישראלי - ''הצורך בניהול המלחמה''. נוכחנו לדעת כי המלחמה המתנהלת כיום כאן שונה באופייה מכל מה שידענו, וכי השיקולים המנחים את ''הצורך בניהול המלחמה'' אף הם מטבע הדברים יהיו שונים כליל. הדעות חלוקות, בקרב העם ובקרב המנהיגות בישראל, והן משקפות את המורכבות העצומה הכרוכה בקבלת החלטה שהיא פסיקה בדיני נפשות בפועל, כאשר בידיו של הפוסק לקבוע מי יחיה ומי ימות.
במצב המורכב והנורא שלפנינו, כל השיקולים מובאים בחשבון, ורק אחד נעדר – תקנת אין מבריחין.
האם תקנות השבויים תקפות לעת מלחמה?
גם אם נסכים עם הסוברים כי תקנות השבויים אינן תקפות לעת מלחמה, האם הן בטלות ומבוטלות, או שיש לשים לב אליהן לצד שיקולים נוספים? נראה בעיני כי עת מלחמה אינה מבטלת ואינה דוחה את תקנות המשנה, וכי גם בעת זו יש להתחשב בהן, לצד הבאת שיקולים נוספים בחשבון. והנה, למרבה הצער, לא נשמע קולה של תקנת ''אין מבריחין''. ההלכה כי אין פודים את השבויים יתר על פי דמיהן, והשלכתה במציאות ימינו, שלא לעודד את האויב על ידי תשלום מחיר גבוה, נדונה רבות בפומבי; אך ביחס למקבילתה, ''אין מבריחין'', הדואגת לשלומם ולחייהם של השבויים, נאלם קולם של רבני הציבור הדתי בארץ ומנהיגיו, כמו לא היתה כלל. מדוע?
הכלל המנחה בעיני צריך להיות ש"אין ספק מוציא מידי ודאי". מעל ההתלבטויות וההיסוסים, יש להעמיד שיקול עיקרי - דאגה לשלום החטופים החיים: חיים לפנינו כיום, כמאה אנשים, נשים וילדים, אשר בלא פדיון שבויים, גם ב"יתר על דמיהן", לא יזכו לראות אור יום והמוות עומד לפתחם. ההיגיון האנושי בתקנת "אין מבריחין" שריר וקיים גם לעת מלחמה. על פי הערכות מומחים צבאיים, הסיכוי לחלץ את החטופים בפעולה צבאית ברפיח שואף לאפס. אם כך, האם לא ראוי להעדיף את הוודאי - חייהם של מאה החיים - על פני הספק באשר לעתיד, שמא על ידי שחרורם ייפגעו אחרים?
הכלל המנחה צריך להיות ש"אין ספק מוציא מידי ודאי". מעל ההתלבטויות וההיסוסים, יש להעמיד שיקול עיקרי - דאגה לשלום החטופים החיים. הסיכוי לחלץ אותם בפעולה צבאית ברפיח שואף לאפס. האם לא ראוי להעדיף את הוודאי - חייהם של מאה החיים - על פני הספק באשר לעתיד, שמא על ידי שחרורם ייפגעו אחרים?
זו רוח הדברים בפסק ההלכה של הרב עובדיה יוסף:
"רוב הפוסקים סוברים שבמקום סכנה פודין ביותר מכדי דמיהן ולא מצאנו בגדולי הפוסקים שיאמרו להיפך, נראה שמצד הדין ראוי לנו לנקוט בדרך זו... וגם כאשר מדובר ביותר מכדי דמיהן, מטעם שלא ישובו ויאמירו את המחיר, מכל מקום, כשיש סכנה ממשית בדבר לא חוששים לכך, כי בלאו הכי הם עושים כל מה שביכלתם לחטוף ולהרוג ולרצוח כדי לשבש מהלך החיים הרגילים במדינת ישראל…" (יביע אומר חלק י', חו"מ סי' ו; וראו כנגד זאת את עמדת הרב הנקין, שו"ת בני בנים א סי' מג).
הרב עובדיה יוסף מתיר את הפדיון "יותר מכדי דמיהן" גם לעת מלחמה. וזאת מן הטעם האמור, פיקוח נפש: "כשיש סכנה ממשית בדבר אין חוששין לכך". לבי אומר לי כי טעמו של הרב יוסף המונחה מתוך שיקולי דאגה לחיי אדם ינחה אותו גם בסוגיית "אין מבריחין". גם כאן יעמוד צד הוודאי – סכנה ממשית בעת הפעלת לחץ צבאי לחטופים ולחיילים - מול צד הספק, למרות המורכבות שבכך.
אף על פי שהמשנה מונה שני שיקולים הלכתיים, השיח ההלכתי רואה באחד את חזות הכל ומתעלם מהשני. בימים אלה ראוי כי תישמע גם העמדה ההלכתית שלוקחת בחשבון גם את הכלל "אין מבריחין".
בשיח בציבור הדתי, ולא בו בלבד, יש משקל משמעותי לשיקולים הלכתיים סביב הדילמה באשר לעסקה לשחרור החטופים. אשוב על טענתי העיקרית: אף על פי שהמשנה מונה שני שיקולים הלכתיים, השיח ההלכתי רואה באחד את חזות הכל ומתעלם מהשני. בימים אלה ראוי כי תישמע גם העמדה ההלכתית שלוקחת בחשבון גם את הכלל "אין מבריחין" - אין מסכנים את שלום החטופים והחיילים. בראיה רחבה, עדיפים חיי אדם קונקרטיים על ''נכסים עתידיים'' שהם עצמם נתונים בספק, מה גם שהשגתם תהיה כרוכה בפעולות שכמוהן כהוצאה להורג, פשוטו כמשמעו, של אנשים חיים.
מוטי קפלן הוא בוגר ישיבת היישוב החדש, עמית מחקר בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון ומורה במסלול לתכנון ערים באוניברסיטה העברית בירושלים, עורך תמ"א אחת – תכנית המתאר הארצית האחודה.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.