חיים בעולם הזה, כותב חיים ויצמן, פירושם שעלינו לפעול ולהפעיל את הבחירה החופשית שלנו, ושאין דרך לעשות זאת בלי לחטוא. כמה קשה לשוב בתשובה כעת.

אני מתבונן בתמונות החטופים והנרצחים, כותב פרופ' חיים וייס, ואף על פי שאינני מכיר איש מהם באופן אישי הרי שעדיין יש בהם דבר מה מאוד מוכר לי.

ביטול משחק פריזבי בטורניר בינלאומי לנוער בהשתתפות קבוצה מישראל יכול ללמד אותנו רבות על המצב. ד"ר אלכסנדר לונגרוב בטור על ספורט וביקורת

מערכת החינוך הישראלית רוצה אתכם שקטים וצייתנים. את המחיר אנו רואים כעת. ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי קורא לתלמידי המערכת ולבוגריה למרוד.

חיים שאפשר היה להציל בהסכם הגיעו לקיצם באופן הנורא ביותר, כותבת ד"ר טפת הכהן-ביק. מה יהא על החטופים שעודם בחיים אם נמשיך לחכות?

נאומי רהב , רטוריקה חלולה, כוחנות-לשמה - כל אלה מזינים תפיסה אוטופית מסוכנת, כותב יונתן לבינסון. תפיסה זו מונעת הכרה מפוכחת במציאות הממשית.

חכמינו לא ניסו למצוא סימטריה בין הצדדים המתונים לקנאים, כותב אריאל שורץ. הם ידעו בדיוק מה הביא לחורבן: קנאות הבריונים ושתיקת הממסד הרבני.

תנועת המחאה הצליחה לבלום את ההפיכה המשטרית. אך בחסות המלחמה, כותבת ניצן כספי שילוני, ההפיכה חזרה: הממשלה פשוט בזה לחוק. יש דרך להיאבך בכך.

If we allow ourselves to become evil in the course of this conflict, evil will triumph, regardless of the fate of our enemies.

ממשלת ישראל, קובע יוחנן בן יעקב, חייבת לקבל את ההצעות המונחות לפניה ולהחזיר את החטופים לחיק משפחותיהם.

הקנאים האלימים, כותב אבי פרידמן בעקבות אביו, פרופ' מנחם פרידמן ז"ל, אינם פועלים בחלל ריק. אך תמיכת ההנהגה בהם מציבה שיא חדש לסכנה שלפנינו.

אירועי שדה תימן הם רגע היסטורי: האם נצליח לנער מעלינו את הברבריות? האם נצליח לחזור לתורה של עשות משפט ואהבת חסד? בינתיים, החורבן קרב.

כנס סעד ראוי להערכה על נסיונו להקים מחדש שיח דתי מתון. אך מה שנדרש כעת, כותב ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי, אינו מתינות, אלא ביקורת נוקבת.

אנחנו מביאים ילדים וילדות לעולם של צער ומהומה, לכדור שמתחמם, לסכסוך שאינו נגמר; אבל, כותב חזקי קופל, זהו גם העולם היחיד שיש בו הזדמנות לתקן.

המניעה האלימה של סיוע הומניטרי לתושבי עזה בידי פעילי ימין דתיים-לאומיים היא חילול השם, כותבת אסתר שפרבר. שתיקת ההנהגה הרבנית מחרישת אוזניים.

היהודי המאמין המקבל עליו עול תורה ומעוות איננו פטור מתהליך של בחירה ושל אחריות פרשנית על המסורת שלו, כתב יוסקה אחיטוב ז"ל

האלימות במצעד הדגלים, כותב אורי ארליך, אינה מקרית; היא ביטוי למהותו של האירוע. כדי לתקן זאת, אין די במאמץ חינוכי.

שחרורה האמיתי של ירושלים, כותב הרב שמואל ריינר, יושג רק כאשר נצליח לחלוק את קדושתה עם אחרים, המתגעגעים אליה גם הם.

הפרשנות הדתית-גאולית למלחמה, טוען יואל קרצ'מר-רזיאל, משחררת מן המוסר, מונעת שיח ביקורתי ומאפשרת להתעלם מהשלכות בינלאומיות.

אם אפשר היה, כותב ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי, ראוי היה לתת כל הון שבעולם כדי לחזור אל ה- 6 באוקטובר.