מה לעשות כאשר הפולחן משותף אך הערכים כה שונים? ד"ר הראל פרימק טוען שההנהגה הדתית המתונה צריכה לתרגם את הויכוח הערכי לשווה-ערך לפיצול פולחני.

על פרשנות, גזענות, ביקורת ושתיקה.

ביטול משחק פריזבי בטורניר בינלאומי לנוער בהשתתפות קבוצה מישראל יכול ללמד אותנו רבות על המצב. ד"ר אלכסנדר לונגרוב בטור על ספורט וביקורת

הוראה במוסד שבו הדעה השלטת שונה מדעתך היא חוויה מורכבת, בפרט עבור מורים ליברלים בחמ"ד, אבל יש בה גם צדדים טובים. חיים שוורץ בסיפור אישי.

מערכת החינוך הישראלית רוצה אתכם שקטים וצייתנים. את המחיר אנו רואים כעת. ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי קורא לתלמידי המערכת ולבוגריה למרוד.

אירועי שדה תימן הם רגע היסטורי: האם נצליח לנער מעלינו את הברבריות? האם נצליח לחזור לתורה של עשות משפט ואהבת חסד? בינתיים, החורבן קרב.

המניעה האלימה של סיוע הומניטרי לתושבי עזה בידי פעילי ימין דתיים-לאומיים היא חילול השם, כותבת אסתר שפרבר. שתיקת ההנהגה הרבנית מחרישת אוזניים.

האלימות במצעד הדגלים, כותב אורי ארליך, אינה מקרית; היא ביטוי למהותו של האירוע. כדי לתקן זאת, אין די במאמץ חינוכי.

אין מדובר רק בעם של עבדים היוצא לחופשי ועוזב את המקום שבו שועבד, אלא בעם המוכוון ליצור סדר חברתי חדש ושונה לחלוטין במקום שאליו הוא הולך.

ליל הסדר השנה יכול לפתוח פתח להקשבה עמוקה לכאב, כותבת הרבנית יעל שמעוני. עלינו לחוש את המרור, את ההזדהות עם הכאב הספוג באויר.

אסופת מאמרים לפסח בעריכת תנועת מעגלי צדק

ישראל דורשת מהעולם להכיר בכאבה ובעוול שנעשה לה. זו דרישה מוסרית מוצדקת, כותב ד"ר יואל קרצ'מר-רזיאל, אלא שאנו חייבים להפנות אותה גם לעצמנו.

מתוך התמקדות בסדקים שנוצרו בנו בשבת השחורה, מנסה פרופ' אבינועם רוזנק להציע מושגי יסוד לשיח משותף, שיש בו שיתוף גורל וייעוד.

כדי להמשיך ולהשמיע קול של תורה עם דרך ארץ, אנחנו זקוקים לעזרתך.

מן השואה ואילך, האחריות על הטוב והחסד בעולם מוטלת על האדם בלבד. טור מיוחד של הרב דוד ביגמן ליום הקדיש הכללי, בעקבות מאמר של הרב בקשט.

חז"ל מלמדים אותנו כי כל שפיכת דם מחייבת כפרה. הערות על פרשת הריגת שלושה חטופים בידי חיילינו.

הכל מכירים את הקביעה לפיה "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב". אך יסודה בשיבוש של מדרש קדום, והיא מסכנת את ההווה והעתיד.

הרב ביגמן, מסה אישית. המלחמה קברה עבורי את תפיסת ההתפתחות ההיסטורית האופטימית של הרב קוק והחזירה אותי לתורת גדלות האדם התובענית של סלובודקה.

אל מול שיח דתי המקדש את המלחמה וחותר לאידיאליזציה שלה, עלינו להוביל שיח דתי שבו הדת מסמנת אופק אחר, המקדש את החיים ואת צלם אלהים שבאדם.

יש הקוראים לנו לנטוש את ערכינו ולאמץ את הנורמות של אויבינו. אבל התורה מלמדת אותנו שייעודנו נעוץ דווקא בקריאת התיגר על התרבות הסובבת.